א-לה כפר - גיליון 310

2019 דצמבר 310 גיליון | | 16 חדשות שמחה שרף הוציאה ספר אישי בשם "קמטים של שמחה". מהילדות בבולגריה בצל הכיבוש הנאצי, דרך הדוקטורט במתמטיקה וההוראה, ועד להתנדבות בכפר ורדים תמר כץ נוי, הנכדה של ד"ר שמחה שרף, שהייתה אחרונת המברכים בטקס השקת סיפרה של שמחה "קמטים של שמחה", אמרה על סבתה כי "התנסתה באבק דרכים וקוצרת כעת אוויר פסגות". ואכן, האוויר היה מלא שם בתחושות טובות, אינטימיות ופרגון לכלת השמחה. שמחה, תושבת כפר ורדים המוכרת כמתנדבת ) את ספרה 6.12( בקהילה, השיקה לפני כשבוע האישי "קמטים של שמחה", והקמטים שלה, שהם חלק מחייה, היו ספוגים לא רק באבק דרכים אלא גם בדם ויזע. חלקיו הראשונים של הספר מוקדשים לילדותה ונערותה, והם חלק מסיפורו של העם היהודי שחי באירופה לפני הכיבוש הנאצי ואחריו. בהמשך מובא סיפור העלייה ארצה והקליטה בארץ המובטחת. הספר, לטעמה, אינו ביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה, ובוודאי שאינו ספר היסטוריה. , סביב שולחנות 6.12.19- ביום שישי ה עגולים באולם המאר"ג בכפר ורדים, ישבו עשרות האורחים שליוו את שמחה בחייה, עדים ממעגלי חייה כולם עד כמה שניתן. שנים מספר עבדה שמחה על כתיבת הספר והוצאתו לאור. סייעו לה סמדר ויצמן, שאספה ושכתבה עובדות ועדויות, וזבולון ויצמן, שעסק בעריכה ובעימוד. שמחה חקרה, בדקה וכתבה את סיפור חייה, שתחילתו במוצא אבותיה שנמנו על מגורשי ספרד, דרך תיאור משפחתה בבולגריה, מלחמת העולם שהביאה את שואת יהודי אירופה ואת הפשיזם הבולגרי, חייה תחת המשטר הסובייטי, והקליטה שלה 12 עלייתה ארצה כשהיא בת בארץ בכפר הנוער "מאיר שפייה". שמחה הדגישה את האפליה שחוותה כמי שנמנית על יהודי ספרד, ולא על בני אשכנז שהיו בוני הארץ הראשונים. כל אלה שזרו את החוט המאפיין את חייה מאז נערותה ועד היום, את הרעב התמידי לידע, ללמידה. היא מספרת על ההתמודדות שעברה כדי ללמוד לבגרות, ללמוד בסמינר למורים, על שנות ההוראה הרבות שהחלו בהיותה מורה חיילת בקרית שמונה. על לימודיה האקדמיים והדוקטורט במתימטיקה שעשתה בארה"ב. היא מספרת על משפחתה 50 בגיל והקשיים שליוו אותה במהלך חייה. בין המברכים בטקס ההשקה היו שתים מתלמידותיה, שושק'ה ואדל. שתיהן העידו על מורתן "המרצה שמחה", שעודדה אותן ללמוד, להתמיד ולהגיע להישגים כשהיא מאמינה בהן יותר במאשר הן בעצמן. דברי המברכים מילאו את האולם בסיפורים, אשר הרחיבו את דמותה המוכרת לרבים בכפר ורדים. סיפורים של פעם, כמו סיפורו של דוד שהיה ילד במושב שגב, המושב הראשון במשגב עוד טרם עלייתם של המצפים על הקרקע. עולים מצפון אפריקה שעזבו את המעברות לטובת מושב הררי נידח. תנאי המחיה הקשים והבסיסיים, כששמחה מלמדת בבית הספר היסודי ובעלה אלי ז"ל משמש כמנהל בית הספר. בני משפחתה מצד אביה ומצד אימה ריתקו אף הם בסיפורי משפחה. שמחה, התאלמנה מבעלה לפני שנים אחדות, פרשה מעבודתה כמרצה במכללות באזורנו שנים של עבודה בתחום ההוראה 60 לאחר והמחקר. כעת היא שואלת את עצמה את השאלה ששאל דוד אבידן שהלך לעולמו – אדם זקן מה יש לו בחייו? היא מקבלת את מציאות חייה בשלווה ושמחה על המסע שעברה עם כתיבת הספר. ובעצם, למה החליטה לכתוב את הספר שיצא במהדורה מכובדת ועשירה, מעוטר בתמונות ומסמכים ומשולבים בו אמירות של השותפים לפרקים בחייה? "במשך השנים רבות לא ניתן לי לספר על עצמי. עכשיו אולי המסרים יגיעו לאחרים שירצו בהם, אך מטרתי אינה ללמד, להוכיח או להתנצל. אני .)7 ' פשוט מספרת" (מתוך הספר, עמ צילום: בן עמי מוסק שמחה שרף קוראת מספרה בפני הקהל • אני פשוט מספרת