א-לה כפר - גיליון 311

2020 ינואר 311 גיליון | | 12 מגזין למה תרמתי כליה לאדם שאני רוניה הררי ממצפה הילה מדברת על הצעד האמיץ, הקשיים של בעלה והילדים, התגובות המעורבות ותחושת הסיפוק היום. "זו נתינה שאין לה תחליף" שירה קורונה כשרוניה הררי נכנסה לקפה שבו נפגשנו, לא מעט אנשים ניגשו אליה ושאלו אותה לשלומה. היו אפילו מי שזיהו אותה מהכתבה ששודרה באחד מערוצי החדשות לפני מספר חודשים. ה'מה שלומך?' הקבוע והשגור מקבל במקרה של הררי משמעות אחרת. לפני שישה חודשים היא עברה ניתוח להסרת כליה לצורך תרומתה. ההחלמה וההתאוששות אמנם כבר מאחוריה, אבל יש סיכונים בריאותיים שתמיד יהיו ברקע. הררי אומרת שהיא מרגישה דווקא שלמה יותר עם עצמה מאז שהיא חייה עם כליה חסרה, ומיד מזכירה את ליאור שמחוני, שלו תרמה את הכליה. "חצי שנה אחרי הניתוח הוא עדיין נמצא בבידוד מלא בגלל שהמערכת החיסונית שלו חלשה במיוחד. יש לו עוד דרך לעבור עד שיוכל ליהנות מחיי חברה ומשפחה מלאים". השבוע פורסמו נתונים על השתלות איברים בישראל, ומסתבר כי נרשם שיא של השתלות כליה מתורמים חיים (ראו מסגרת). שנה 11- ספונטניות ב סיפור התרומה התחיל לפני שנה וחצי, בקיץ , כשהררי ניהלה התכתבות בטלפון הנייד 2018 עם דני שמחוני (נהריה), אביו של ליאור. "אני עוסקת בתחום האוצרות, ולצורך אחד מהמחקרים שערכתי, הפנו אותי לשמחוני. שוחחנו בטלפון, הוא התגלה כאדם נעים והתאמץ לעזור לי בעניין. בלי שנפגשנו הזמנתי אותו לתערוכה שאצרתי בזמנו במעלות. אחרי שלא הגיע לפתיחה, היה לי חשוב לבדוק איתו אם הוא בסדר. כתגובה הוא כתב לי שהבן , מתמודד 45 הבכור שלו, ליאור, שהיה אז בן עם אי תפקוד כלייתי ועובר טיפולי דיאליזה. המשפחה קיוותה שיוכל לקבל כליה במסגרת שיתוף פעולה בין בית חולים אמריקאי לעמותה ישראלית, אבל הקשר בין הגופים בדיוק הגיע לסיומו, ומפח הנפש של דני היה גדול". הררי ושמחוני, היו כמעט שני זרים שמתכתבים. זה לא הפריע להררי לברר עם שמחוני מה סוג הדם של בנו ליאור. כשהוא O "אני . היא סימסה לו בטבעיות: O ענה לה מינוס, אני אתרום לו כליה". "הוא היה המום", מספרת הררי, וישר כתב לי: "למה שתסכני את עצמך, את בריאותך ואת משפחתך?". למה באמת, אם מותר לי לשאול? "זה לא קורה ברגע אחד. הידיעה שאני אתרום כליה נמצאת איתי כבר זמן רב. לפני שנה צפיתי בטלוויזיה בכתבה ששודרה 11 בתוכנית 'עובדה' על מישאל חירורג ממעלות, שתרם כליה לחבר רחוק שהכיר בתקופת מלחמת יום כיפור. הרגשתי שמישהו הניח את הזרע באדמה, ולא התעסקתי בזה יותר. עדיין לא הייתי מוכנה ובשלה לתרום. היו לי ילדים קטנים והחיים היו תובעניים יותר". וחצי, נולדה וגדלה בבת 54 הררי, בת ים. בתחילת שנות התשעים עברה לגור עם בעלה איתן בקיבוץ כברי. אחרי שנתיים חזרו לאזור, ומאז 2003- הם עזבו למרכז, ב הם מתגוררים במצפה הילה. יש להם שני ). הררי היא מרצה 20( ) וסהר 24.5( ילדים: שי לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ומשמשת גם כאוצרת עצמאית. היא אצרה תערוכות בגלריה השיתופית בקיבוץ כברי, במרכז אמנויות ברר במעלות ובגלריה לאמנות בגבעת חביבה. הקשר לשואה זמן קצר אחרי שסימסה הררי לשמחוני את תשובתה המפתיעה, היא ניגשה לרופא המשפחה, ששלח אותה למספר בדיקות כשירות ראשוניות. תוצאות הבדיקות היו תקינות והררי ושמחוני החליטו יחד כי תהליך ההשתלה יתבצע במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, אחד מתוך ששת המרכזים הרפואיים להשתלות איברים בארץ. היא עדיין לא פגשה את דני ואת בנו ליאור. העובדה שמדובר בתרומה לאדם זר שלא פגשת מעודך, לא הרתיעה אותך בשום שלב? "אני יכולה להגיד שבמקרה שלי יש קשר לעובדה ששאלת השואה העסיקה אותי מגיל צעיר, למרות שהוריי נולדו בארץ. סבא וסבתא שלי היו ציונים שעלו מפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבל כל המשפחה מהצד של סבי נספתה בשואה. לא פעם שאלתי את עצמי האם הייתי נוהגת כמו חסידי אומות העולם או אחרים שעזרו להציל נפשות; האם הייתי מסכנת את עצמי ואת משפחתי לטובת זרים? זו שאלה שאין לי עליה תשובה, אבל מאז התרומה אני כבר לא מוטרדת ממנה". נסעו הררי, דני שמחוני 2018 בחודש ספטמבר ובנו ליאור, לפגישה ברמב"ם עם מתאמת ההשתלות של בית החולים אסתי (אסתר) כץ. "למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה צילוםאוראברהמי רוניה הררי. "כמה שנתתי, קיבלתי הרבה יותר"