א-לה כפר - גיליון 312

2020 פברואר 312 גיליון | | 14 מגזין g אביב, מילא בצפייה בקונצרטים, באופרות ובהצגות, כל אותם מופעים שמעולם לא העפילו אל הגליל. אחר הצהריים החל ללמוד אצל הפסנתרן ירון רוזנטל בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב, ועד מהרה חיפש מסגרת אקדמית. "על האפשרות לקבל הקלות כמוזיקאי מצטיין שמעתי רק בצבא", הוא מסביר. "במעלות ובישיבה התיכונית לא הייתי חשוף למידע הרלוונטי. וכך, מהשנה הראשונה לשירות הצבאי נסעתי אחרי הצהריים לאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ולמדתי בכיתה של המורה שלי רוזנטל (מתל אביב) לתואר ראשון בפסנתר קלאסי". שוקרון חש בתחילה פחות בנוח בסביבת הלימודים החדשה, אם כי זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה היה צריך להתמודד עם הבדלי רקע חברתיים ועדתיים. "בבני עקיבא לא היה פשוט להיות נער חוזר בתשובה מבית מזרחי, ואף באקדמיה ניכרו ההבדלים. הייתי הדתי היחיד שלמד במחזור, ויותר מזה לא הייתי בוגר תלמה ילין או מגמת מוזיקה אחרת בתקופת התיכון. חשבתי שיהיה לי קשה למצוא את מקומי, אבל בזכות השמיעה המוזיקלית והצמא שלי לפרטיטורות, הצלחתי להשתלב מהר ולהיות בין המובילים בכיתה". לפני פחות משנה סיים שוקרון לימודי תואר שני בקומפוזיציה, שאת חלקם השלים באקדמיה למוזיקה על שם פרנץ ליסט בבודפשט, במסגרת מובנית של האקדמיה בירושלים. תשוקתו הגדולה לידע ולהשכלה, כבר שלחה אותו בשנה הזו לדבר הבא: התוכנית הנחשבת של מכון מנדל למנהיגות. "אני לומד שפה ושיח חדשים: התווים והצלילים של התוכנית הם מושגים מתחומי הסוציולוגיה והחינוך, הם עוזרים לי לעשות סדר בחיים שלי ובסיפור האישי, לפעמים הם גם מערערים אותי ומכאיבים לי. אני מגיע ממקום שבו הממסד, במשך שנים, דחק את הנרטיב של הסבים והסבתות שלי שהגיעו מתוניס, ממרוקו ומתימן. התמונה מתחדדת לי יותר מאז התחלת הלימודים". כשלמד בבודפשט, לפני כשנה, כתב לראשונה טקסטים משלו. "זו הייתה בדידות מזהרת במובן שהיא אפשרה לי לעכל כמעט שנה של עשייה. שנים עסקתי בעיבוד 15 ובהלחנת יצירות של אחרים, ופתאום מצאתי את עצמי יושב בדירה ששכרתי במרכז בודפשט, שתקרתה התנשאה לגובה של ארבעה מטר, עם הפסנתר החשמלי שקניתי. השירים שהיו על ליבי פשוט עלו, והתחלתי לכתוב ולהלחין אותם. את המילים של השיר 'ילד', שאת הקליפ שלו מצלמים פה היום בבית במעלות, כתבתי בתקופה הזו". שיר נוסף באלבום של שוקרון, שעדיין לא ': "ירושלים תל 70 יצא להשמעה, הוא 'כביש אביב, ירושלים מעלות, פעם אני למטה, פעם שורף ת'עליות", שוקרון אכן נע סביב הציר של שלוש הערים המוזכרות. הוא מתגורר בדירת שותפים בכניסה לירושלים, והלו"ז השבועי שלו, הצפוף מאוד, כולל עבודה על חומרים אישיים ועל עיבודים לתזמורת בסטודיו שמתפקד גם על תקן חדר שינה קטן בדירה; לימודים במכון מנדל הירושלמי; נסיעה בימי שלישי לחזרות של התזמורת במעלות תרשיחא; שני ימי נסיעה לאולפן הקלטות ביפו, לעבודה על האלבום עם המפיק המוזיקלי יאיר לוי. בתל אביב ובירושלים הוא מקדיש זמן בעיקר לקריירה, ומנהל אורח חיים קצת 'אשכנזי': "לאחרונה אני אוהב לשתות קפה קר על בסיס חלב שקדים". למעלות הוא נוסע, ', כי זה המקום 70 כמו שכתב בשיר 'כביש שמחזיק את הלב שלו קרוב אליו, אבל שם גם מתגלעים הפערים בינו לבין הסביבה שבה גדל, כפי שהוא כותב בשיר: "רואה את כל החברים שלי כורעים אחד אחד ותוך שנה גם הנשים כורעות ללדת, ומיד אני מרגיש בצד". שוקרון מודע לכך שמערכת הזוגיות שלו עם המוזיקה היא טוטאלית במידה רבה: "בת הזוג שתהיה לי תצטרך להבין שהמוזיקה היא חלק מהשלם שלי", הוא מחייך, "ומקסימום ננהל קשר משולש". חייו של שוקרון מתנהלים בצניעות, ללא גינונים. אין פה הפתעות, בטח למי שנפגש איתו פנים אל פנים. הוא מנהל תקשורת כנה, נעימה ופשוטה, בלי התחכמויות. לפני הכל חשוב לו להיות 'בן אדם', ואם אפשר בן אדם שלם. במקום לקנות מכונית, למשל, בחר להשקיע את הכסף שחסך במשך שנים על הפקת אלבום עצמאי. על אף שכתב על , פעמים רבות הוא כלל לא פוגש 70 כביש בו. את נסיעותיו בארץ הוא עושה במרבית הזמן באוטובוסים וברכבות. גם לטקס 480 היוקרתי של מגזין פורבס נסע בקו מירושלים לתל אביב, ולבש חליפה שנקנתה כמה שעות לפני כן בקסטרו (עודפים, הוא מעדכן). ואגב, לשוקרון יש אהבה לחליפות, אבל הוא מקפיד לקנות אותן ברשתות. לצילומים של 'פורבס' לבש חליפה אדומה עם נוכחות בימתית ברורה, ויש לו חליפה כחולה, ורודה, חומה ועוד. "זה המקום שלי למרוד קצת במסוכמות, בחליפה השחורה הקלאסית. חוץ מזה, אני אוהב צבעים, זה בא לביטוי בטעם המוזיקלי שלי וגם האופנתי". צילום: טלפינטו שוקרון ונגני התזמורת האנדלוסית אל מוגרביה במהלך חזרה. מחווה לג'ו עמר, לעופרה חזה • על הרפרטוארשהביאלתזמורתהאנדלוסית: "אין אצלי הפרדותבין מוזיקה 'נמוכה' ל'גבוהה' – הכול זהמוזיקה: כמו שאני אוהבאתדודו טסה, ככהאני נהנה לשמועאתהסימפוניההחמישיתשלצ'ייקובסקי" g