א-לה כפר - גיליון 313

2020 מרץ 313 גיליון | 33 | g בניו זילנד". כבר בשלב הזה הרגישה שהיא צריכה לדעת יותר על האמנית שעומדת מאחורי הציורים העוצמתיים. "יש לך מזל", אמרה לי הבחורה בדלפק הכניסה, "הלן קארול ובעלה מגיעים היום לפגישה במשרדי המוזיאון". פגישות גורליות להורים ניצולי 1947- קארול נולדה בפריז ב שואה מפולין. אמה ואביה נפגשו בגטו טרנוב שבפולין, התאהבו והתחתנו שם. הם הצליחו לשרוד את מחנות הריכוז וההשמדה אליהם נשלחו, ולהתאחד שוב בקראקוב, כפי שהבטיחו לעצמם לפני שנפרדו בעל כורחם. הוריה לא יכלו לשאת את החיים בפולין של אחרי המלחמה, שהתאפיינו בהמשך ההסתה האנטישמית והפגיעה ביהודים. הם עברו לברלין, שם גילתה האם שהיא בהריון. המחשבה ללדת בגרמניה הייתה בלב בלתי נתפסת עבורה וכך נדדו לצרפת. שנתיים אחר כך נסעו עם בתם הפעוטה, הלן, לניו זילנד וקבעו בה את ביתם. אל המשפחה הצעירה הצטרף גם הסב, קרוב המשפחה היחיד שניצל מלבדם. קארול הקדישה לסבה בסדרת הציורים שלה: הוא G את האות עטוף בטלית וחובש כיפה, ומייצג למעשה את העולם הדתי היהודי, שאותו הכירה רק באמצעותו. בשנותיה הבוגרות עסקה קארול במקצוע ההוראה, ובמקביל גם ציירה. בעשור האחרון היא התמקדה בתחום הציור בלבד, והציגה תערוכות בניו זילנד, אוסטרליה וארצות הברית. ') גדלה בכרמיאל. בחלק 59( קראוס משנותיה הבוגרות התגוררה בירושלים וגם במספר ערים בחו"ל. יש לה שלושה ילדים מנישואיה הראשונים ונכד בן שנתיים. בעשרים השנה האחרונות היא גרה בכפר ורדים עם בן זוגה עודד שלומות, הבעלים והעורך של אתר האינטרנט 'כפרניק'. במשך שנים ארוכות עבדה במגזר העסקי, ובתפקידה האחרון כיהנה כסמנכ"לית משאבי אנוש בחברת דלתא כרמיאל. לפני כעשור החלה בקריירה עצמאית: היא עוסקת בהנחיית קבוצות ובאימון בני נוער בשיטת אדלר בקליניקה הפרטית שלה, ועובדת דרך בתי ספר עם תלמידי י"ב ועם צעירים משוחררים. הוריה של קראוס, יהודית ויפה, הם ניצולי שואה מהונגריה, שמתגוררים בכפר ורדים בשנה וחצי האחרונות. "להורים שלי יש סיפור אופטימי יחסית", אומרת קראוס. כל אחד מהם עבר את השואה בדרך אחרת, שמתאימה לאופי המשפחה ממנה הגיע. לאמא קרה משהו מדהים הקשור לחזרתו של אבא שלה להונגריה לאחר מספר שנים שבהן היה במחנות עבודה. היא ישבה מול החלון בבית סבתה בבודפשט, אחרי שחזרה ממחנה ברגן בלזן (עם אמה, אחותה הגדולה ואחיה הקטן), ולפתע ראתה את אביה (סבי) הולך ברחוב. הוא היה גבר קילו, אבל אמי, שהייתה אז בת 36 ששקל , הצליחה לזהות אותו לפי צורת הליכתו. 11 היא צעקה 'אבא, אבא', ובבית חשבו שהילדה השתגעה. האם (סבתי) פגשה לפני כן יהודי אחר שחזר ממחנה העבודה אליו נשלח סבי, והוא סיפר לה שראה איך ירו בו. זה היה נס: ההישרדות של האבא, אבל גם עצם המפגש הבלתי אפשרי לכאורה: ללא התערבות של טלפונים ניידים או של טכנולוגיה אחרת". כמו הפגישה בינך לבין הלן קארול במידה מסוימת? "כן, כן", מחייכת קראוס. המבט בעיניים הספיק איך נראה מפגש של כעשר דקות בין שתי נשים זרות שמעולם לא נפגשו? לקראוס יש זיכרון חזק מהמעמד, על אף שחלפה שנה מאז. "להלן לא היה הרבה זמן, והחלפנו בינינו פרטים מהירים: דור שני לשואה, מאיפה כל משפחה הגיעה. היה לי ברור מהרגע הראשון שלא מדובר בעוד פגישה בין ניו זילנדית לישראלית. הרגשתי שאני מזהה את הקודים שלה ואת המטען שאיתו היא באה. היה משהו עמוק ומוכר במבט שלה. לא הייתי צריכה יותר מזה". לקראת סוף השיחה הקצרה סיפרה לה קארול שהציורים בתערוכה הם ניידים בשל גודלם הקטן. זה הספיק כדי שקראוס תגיב במהירות: "וגם את 'ניידת'?", שאלה, והלן הנהנה לאישור. לאחר מכן נפרדו, שתי נשים שכבר לא היו כל כך זרות זו לזו. "באותו הלילה לא עצמתי עין. ההיכרות המקרית עם הלן והחיבור האינטואיטיבי שחשתי כלפיה, טלטלו אותי מאוד. ידעתי שאעשה מעשה", משחזרת קראוס. בחלוף מספר ימים, בחניית ביניים בשדה התעופה בהונג קונג, בדרכם לישראל, כבר יצרה קשר עם המוזיאון וביקשה את המייל הפרטי של קארול. מאז ועד היום הן בעיקר מתכתבות, והכל סביב רעיון, או נכון יותר תמונה אחת שדמיינה קראוס: הלן קארול מציגה את התערוכה בישראל באירוע גדול עם אורחי כבוד, ובאירוע אחר, היא נפגשת עם תלמידי תיכון שמציגים תערוכת מחווה לתערוכתה שלה. הם מספרים לה על ציוריהם והיא מספרת להם על ציוריה שלה. כעבור שנה, התמונה שראתה לנגד עיניה כאילו הודפסה ומוסגרה: יש לתערוכה אכסנייה בישראל ואירוע הפתיחה החגיגי באפריל בבית לוחמי הגטאות. 5- יתקיים ב "אחרי חזרתנו מהטיול הייתי עסוקה בשאלה היכן תוצג התערוכה בישראל. השאלה 'האם היא תוצג' לא עמדה בכלל על הפרק". קראוס יזמה פגישות עם קונסול הכבוד של ניו זילנד בישראל, עברה בין מוסדות ומוזיאונים שעוסקים בשואה: יד ושם, בית התפוצות, ובמוסדות קטנים יותר כמו מוזיאון המורשת לחקר השואה בגבעת חביבה ועוד. לכולם לא היה מקום בלוח הזמנים, וגם לא תקציב להשקיע בתערוכה. היו מקומות שהיו נלהבים יותר ומוכנים לחשוב על לוחות זמנים קרובים יותר, אבל היומן נפתח , לא לפני. 2022 או 2021- ב "בבית לוחמי הגטאות נפגשתי עם יגאל כהן, המנכ"ל. ידעתי שהוא איש חינוך והייתי משוכנעת שהערך המרכזי של התערוכה לא יחמוק מעיניו. וכך היה. המוזיאון מתכנן את הצגת התערוכה באופן אינטראקטיבי. הם רואים גם את הילדים והנוער כקהל יעד חשוב". קראוס קיבלה תאריך להצגת התערוכה שמתאים ללוח אירועי הזיכרון בישראל, אבל נותרה עם בעיה תקציבית. "בבית לוחמי הגטאות, כמו מוסדות נוספים שאליהם פניתי, לא יכולים לתמוך בתערוכה, לפחות בשלב הזה, ואני חשבתי שלא נכון לחכות ולראות אם יתפנה תקציב בשנים הבאות. ברגע שקיבלתי את האישור מהמוזיאון הבנתי שיש דרך אחת לפעול: לשלם מכיסי את העלויות הנדרשות, ואחר כך לנסות ולמצוא מקורות מימון". מה מקור העוצמה של התערוכה בעיניך? "אני מתעניינת בהיבט החינוכי של התערוכה, בשאלת הזיכרון: איך למשל שתי יהודיות, הלן ואני, נפגשות בסוף העולם, ומתחברות מיד. הציורים עצמם מציגים ניגודיות