א-לה כפר - גיליון 314

| 32 מה יקרה ביום שאחרי, דילמה מוסרית כבדת משקל, ובמה נבדלת החרדה הנוכחית מאלו שהשתלטו עליי בתקופות משבר קודמות. הרהורים ויראליים "אם כדור הארץ הוא הגוף, האדם הוא הוירוס והקורונה היא החיסון" (אמל"ק של די הרבה פוסטים, טורים ומאמרים). זה טיעון יפה מבחינה רעיונית. האדם אכן מזיק לכדור, פוגע במינים אחרים ואף גורם להכחדתם של בעלי חיים רבים. במידה רבה הוא עושה את זה בחזירות, באכזריות, אטימות ונהנתנות אין גבול. סבור שהוא נזר הבריאה, העולם נבנה עבורו ולכן מותר לו לנצל את כל משאביו לצרכיו מבלי להתחשב כלל ביצורים אחרים. מנגד יש לא מעט תיאוריות, אמונות ותורות, כולל אפילו גישות שונות בפילוסופיה המערבית, על פיהן האדם איננו היצור הכי חשוב ביקום ואפילו לא על פני כדור הארץ. סתם עוד מין ככל המינים. בעיניים של אמונות אלו, בידולו הבולט של המין האנושי הוא אותו נזק בלתי הפיך שהוא גורם לכדור הארץ, נזק שמאיים לכלות מתישהו את המין האנושי עצמו, יחד עם כל שאר בעלי החיים שמתקיימים על הפלנטה שלנו. וירוס. גם אני מהנהן בהסכמה למקרא הפוסטים והמאמרים האלו. לפעמים אפילו עושה לייק, נהנה מהדימוי, מהיפוך התפקידים, מהטיעון החזק. גם לי יש ביקורת על תרבות הצריכה, הנזקים לסביבה והנהנתנות ההדוניסטית שהופכת לעתים לחזות הכל. אני רק תוהה אם כל עושי הלייקים, ואני בתוכם, מוכנים באמת לוויתורים אמיתיים כדי לשמור על כדור הארץ. לשינויים דרמטיים וכואבים ממש באורח החיים, משיקולים של שמירה על העולם. אני מדבר על מעבר לבתים קטנים יותר, כולל מבתי קרקע לבתי קומות, הרבה פחות נסיעות וטיסות, מעבר לתחבורה ציבורית, אוכל פשוט יותר ובהכנה עצמית, צריכת בשר מופחתת, שימוש קמצני במזגנים, פחות בגדים, פחות מכשירים חדשים ועוד ועוד. לא קשה להמר: אחרי שהקורונה תעבור והמשבר יחלוף, החברות ברחבי העולם ילקקו את הפצעים ויחזרו לסורן. רק בודדים, אם בכלל, יעשו ויתורים כואבים של ממש לטובת מה שמכונה "איכות הסביבה", ובעצם הוא שמירה על עצם קיומם של הדורות הבאים. גם לי הרבה יותר קל לעשות לייק או לכתוב קטע מהורהר בטור בעיתון, מאשר, למשל, לצמצם את אכילת הבשר שלי. • • • הנה דילמה נוספת לימי משבר וסגר. במסגרת מאבקי הסיזיפי וארוך השנים במשקל העודף הצלחתי, במאמצי על, לסגל לעצמי הרגל של הליכת בוקר. ואז באה גזירת "מאה מטר מהבית", שכששורות אלו נכתבות מאיימת להפוך לסגר חמור בהרבה. אז מה עכשיו – לצאת או לא לצאת? מצד אחד אני אזרח שומר חוק. משתדל לפחות. ופה מדובר על דיני נפשות של מדינה שלמה! מצד שני בכפר לא מסתובבים שוטרים, הרחובות דלילים ואני יכול בקלות לשמור על מרחק של חמישה מטרים אפילו מכל אדם שייקלע בדרכי. ובואו, גם בימים הכי בריאים ונורמטיביים שידענו, איזה התקהלויות ענק היו ברחובות בכפר בשעה שמונה בבוקר? אז ברור לי לגמרי שצעידה של שעה ברחובות הכפר השוממים לא מעלה את הסיכון הציבורי. סביר גם שגורמי הביטחון לא שלחו כוחות אכיפה מתוגברים כדי לפזר את ההתקהלויות בפארק של צומת המפה. כל השיקולים אומרים לי "חביבי, אל תתפנק ואל תחפש תירוצים. המשך להשקיע וצא כבר מהמיטה. חמישה קילומטר, זוז!". ולא רק כל השיקולים אומרים לי את זה. גם חלק מבני משפחתי לוחצים, במיוחד אלו מביניהם שנשואים לי. ואני? סבון, כמו שקראו בילדותי ללפלפים. מה פתאום שאקח את החוק לידיים? נכון שזה לא מסוכן בכלל, נכון שההגבלות נועדו בעיקר לצמצם את העברת הנגיף באזורים צפופים יותר, אבל חוק זה חוק והנחיה זו הנחיה, לא? וחוץ מזה, אני ממש מוטרד מהקורונה הזו, תנו לישון עוד קצת בבוקר. • • • בלי צחוק, יש חרדות. תמיד יש, ותמיד הן מתעצמות בזמן משבר, אלא שהפעם הן אחרות. משהו באווירה מרגיש כמו בתקופת מלחמה, ובחיי חוויתי כבר חמש כאלה. במלחמת ששת הימים הייתי ילד בן חמש. אני זוכר היטב את התקופה שלפני. בכל חצר ומגרש ריק חפרו שוחות, ודיפנו אותן בשקי חול שמילאו הילדים. תחושת החרדה חלחלה גם אלינו הילדים, עם אמא מודאגת ואבא במילואים. בסוף, כשהיו אזעקות, העדפנו להצטופף בפרוזדור של השכנה ממול ולא לרוץ אל השוחה שנחפרה בחצר. בתום המלחמה היינו הראשונים להידבק באופוריה של הניצחון. , הייתי בכיתה 1973 , במלחמת יום כיפור ו' וכבר גרנו בבית משותף עם מקלט. גם אז היו אזעקות, גם אז חשנו כילדים את הדאגה, וזכורות לי במיוחד זעקות השבר של שכנים אייל כץ כרוניקה של צילום: ארכיון גן שמואל תושבי גן שמואל חופרים שוחות בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים •