א-לה כפר - גיליון 314

2020 אפריל 314 גיליון | 33 | תחושת 12 שקיבלו בשורת איוב. כילד בן הלחץ חלחלה למקומות עמוקים יותר. , לחמתי 1982 , במלחמת לבנון הראשונה ואף נפצעתי. עוד לפני הפציעה הספקתי לחוש בפחד מוחשי וחותך, לנוכח סכנות ברורות ובהירות. זיכרון רגעי הפחד ההם מסייע לי להבין את ההבדל בין חרדה לבין תחושת פחד; וזה לא אומר שאני יכול לקבוע מה עדיף. , תחושת החרדה 1991 , במלחמת המפרץ התעצמה. כזוג הורים לילדה בת שנה דאגנו לכל הגשעפט של מסקינטייפ בחלונות, ממ"ט לילדה, מסיכות עבורנו וסמרטוט רטוב מתחת לדלת. את הנפילות של הטילים הקונבנציונאליים שמענו, למזלנו, רק מרחוק. , מלחמת לבנון השנייה, כבר פגעו 2006- ב רסיסי טילים בביתנו שבכפר ורדים. אלפי רסיסים של זכוכית התפזרו על המיטה, עליה שכבה בתי אחינועם וקראה ספר שניות ספורות לפני הנפילה. לחוויה המזעזעת ולחרדה הקיומית שלי נוסף מאבק כלכלי, כאשר הפעילות העסקית חדלה כמעט לחלוטין. ,2014 התקופה הנוראית ביותר הייתה בשנת כשבני איתן לחם בתוך רצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן. עצם המחשבה על אותם ימים גורמת לאגלי זיעה לבצבץ במעלה מצחי. החרדתיות של התקופה הנוכחית שונה. היא נעה מהאישי ביותר – "רגע, גם אני עלול לחטוף?? וזה שאני עדיין לא נחשב לקבוצת סיכון מבחינת גילי אבל יש לי קצת עודף משקל, הופך אותי לפגיע יותר"? – אל הגלובלי ביותר – "מה יהיה עם האנושות?". והחרדה הגדולה מורכבת מהמון חרדות ופחדים למשפחה הקרובה והרחוקה, לחברים ומכרים באשר הם, לעולם אליו יתבגרו ילדיי ונכדיי העתידיים. ובכל מישור כזה יש חרדות בריאותיות, ערכיות, פוליטיות וכלכליות. ויחד עם האקלקטיקה של החרדות יש גם כעסים: על מערכת הבריאות שלא ערוכה, על החרדים שלא נשמעים להוראות (בחלקם כמובן), על מנהיגי העולם השחצנים שחושבים רק במונחים של דולר ויורו ואני אני אני, על הלקוחה בסופר שלא שמה מסיכה ונשמה לכיוון הכללי שלי, על הסיטואציה ההזויה באופן כללי, ובעיקר על העובדה שאחרי כל הכעסים, אין באמת כתובת אחת ברורה וממוקדת, שעליה אפשר להטיל את האחריות לאסון הגלובלי הזה. • • • אחד מעקרונות הכתיבה שקבעתי לעצמי הוא לא לכתוב לעולם על תהליך הכתיבה, הייסורים, חיפוש הרעיונות, הלילות הלבנים, המירוץ לעמוד בדד-ליין וכל הג'אז הזה. יש כותבים שעושים את זה מצוין, אני משתדל להימנע. בעיקר בגלל שאף אחד לא מכריח אותי לכתוב, והעורך היחידי שמחכה לטקסטים שלי ולוחץ עליי לעמוד בדד-ליין, הוא אני בעצמי. אולי בגלל זה גם השבתתי את המקלדת האישית שלי למשהו כמו שנה וחצי. במהלך התקופה הזו פגשתי שניים שלושה אנשים שבאמת שמו לב ושאלו למה אני לא כותב יותר. בשבועות האחרונים פגשתי (כשעוד היה מותר) עוד איזה ארבעה חמישה שסיפרו לי שהם מאוד אוהבים לקרוא את מה שאני כותב בעיתון. החלטתי שזה לא מנימוס, אלא בזכות הרושם העז שמותירים הטורים שלי גם אחרי תקופה כה ארוכה, ואני פשוט חייב את זה לציבור. אז חזרתי. ואני מתכוון להישאר קצת, שרק נהיה בריאים. חרדות אישיות צילום: משפחתקונפינו, חולון ושתי אחיות מתנשקות על רקע שוחה חפורה בעיר הולדתי חולון, תקופת החרדה הראשונה שלי • יחד עם החרדות יש גם כעסים: על מערכת הבריאות שלא ערוכה, על החרדים שלא נשמעים להוראות, על מנהיגי העולם השחצנים, על הלקוחה בסופר שנשמה לכיוון הכללי שלי חיים חדשים