א-לה כפר - גיליון 315

| 14 היה זה יום חורף בהיר, כמעט לפני עשור, כאשר פתחתי בריצת המרתון הארוכה בחיי. קיבלתי לידי מבנה מפואר, פוסט מודרני, שקירותיו עשויים זכוכית שקופה, בוהק 1,000 וזוהר באור השמש, משתרע על פני מ"ר, מוקף גבעות דשא ירוקות ומטופחות וכולו שומם ודומם, ללא נפש חיה ואף ללא אובייקטים משרדיים כגון שולחנות או מחשבים. חלל עצום, מלא אור ואוויר, ומשום מקום גם באנרגיות טובות. מיד ראיתי בדמיוני כיצד ייראה האולם כשהוא עמוס קהל שוחר תרבות, והבמה המקצועית ורחבת הידים תארח אפילו את האופרה הישראלית. הבנתי שהחלום חייב לקרום עור וגידים, ויחד עם צוות עובדים קטן ומקצועי יצאנו לדרך. עד מהרה הפך המקום להיות אבן שואבת לתושבי מעלות תרשיחא, כפר ורדים ושאר תושבי אשכול הגליל המערבי. גדולי האמנים, זמרים, שחקנים, סטנדאפיסטים, להקות מחול ותזמורות עלו ובאו על במת ההיכל. , שעמדה בסימן שנה גשומה, 2020 עונת נפתחה עם גשם של ארועי תרבות מהשורה הראשונה: תיאטרון גשר עם ההצגה רודף העפיפונים, הבימה עם גבעת חלפון, אירחנו את הזמרת הענקית חוה אלברשטין, וצחקנו עם ישראל קטורזה ועדי אשכנזי. בהמשך השנה תכננו לארח את התזמורת הקאמרית הישראלית, את מיומנה ועוד ועוד. לפתע, בתוך כל החגיגה הססגונית והפורייה, בעיצומה של עשייה רבה וגדושה, נשמעה "חריקת בלמים" מבהילה. העולם עצר מלכת, וראשונה נבלמה התרבות, על כל פניה וצורותיה. ההיכל חזר להיות אותו חלל ריק ומיותם, שקיבלתי לפני שנים. ברגע אחד, ללא כל התראה מוקדמת, קפא זרם המיילים הגועש על פני מסך המחשב ונדם קולם של שני הטלפונים הניידים אשר ברשותי. ומשכך, אני לראשונה מוצאת עצמי פנויה וקשובה מתמיד למשפחתי האהובה, מביאה לידי ביטוי יכולת קולינרית סמויה, מגלה שאפילו המסך הקטן והבלתי אהוב עלי בעליל, מציע מידי פעם תוכנית איכותית כגון הסדרה המופלאה,"החברה הגאונה שלי". אני מתפנה להביט באין מפריע אל המרחב האינסופי ועוצר הנשימה הנשקף מחלונות ביתי שבראש הנקרה. בוהה בים הכחול, ב"רגל הפיל" של ההר, בשמים הנקיים, שאין בהם כל רבב או רמז למגיפה המתרחשת עלינו. במקביל תופס את עיניי יופיו המעוצב של לוע הארי וצבעוניותן של הפטוניות הפורחות באדנית. עןדי נהנית לכאורה מהאופוריה, אני מבינה את גודל המהפך בחיי. רק אמש הייתי בעיצומו של מרתון עבודה, ריצות, התרגשויות, שיווק, מכירות, בחירת רפרטואר, תקציבים, כספים והכל ללא כל מנוח כולל שבתות וחגים. ואילו כעת אני מרחפת בזמן לא מוגבל, סוג של שבת מתמשכת, המאפשרת לי אפילו להתענג על הרומן הבלתי גמור של עגנון " שירה", שלא הגעתי אליו במשך שנים, ואשר ביתי דאגה שיגיע אלי בשליחות סטימצקי. תחושת רוגע מוזרה ממלאת את ליבי: מחד, הרי זו הזדמנות מופלאה לנוח ולהתמלא שלווה, שלא ידעתי כמוה. מאידך, חסרה בי הרוח שנושבת ויוצרת בעירה, זו שמפיחה חיים בנפש, זו שמגבירה את קצב פעימות הלב. אני נכספת לשוב אל ביקוריי התכופים בכל התיאטראות שברחבי הארץ, ולבחור מתוכם, יחד עם ועדת הרפרטואר, את ההצגות הטובות ביותר ולהביאן אלינו לצפון. אני משתוקקת לראות את הבמות עמוסות הציוד והתפאורה, את האמנים, הרקדנים, הנגנים, המנצחים, פועלי הבמה, ויותר מכל נפשי יוצאת לפגוש את הקהל המקומי, שוחר התרבות והאמנות, תושבי מעלות והאזור, המגיעים אלינו בהמוניהם לבושים במיטב מחלצותיהם, דרוכים ומצפים שנפתיע אותם, שנרגש אותם, שנעניק להם חוויה שלא ישכחו. ואין כמו חנוך לוין לבטא את תחושתי: "אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב ומתלחש בציפייה, ואז לפתע מתחיל הקסם: שום דבר אינו מתקיים זולת היופי של ההצגה, הנבנית מלא כלום, הזוכה לאישור, המנושלת מן האישור וחלוזר חלילה. הקהל יודע שאין ולא כלום, שתהום גדולה פעורה מתחת לקיום. ובכל זאת יש להציג אמנות כדי לכסות על כך, כלומר כדי להתקיים". נפשי יוצאת לפגוש את הקהל דפנה רופאייזן לוי, ראש הנקרה מנהלת היכל התרבות מעלות דפנה לוי בהיכל התרבות. מחד, הזדמנות מופלאה לנוח. מאידך, חסרה בי הרוח שיוצרת בעירה צילום: דוריתריטבו • הזוויתהאישיתשלארבע נשים הקורונה ואני.