א-לה כפר - גיליון 315

| 16 היה האחרון 15.3.20 בוקרו של יום ראשון בו הגיעה אליי מטופלת לטיפול רפלקסולוגי. זכור לי שצחקנו על ההיסטריה מול הנגיף המוזר שצמח לו אי שם בסין הרחוקה. אבל כבר באותו יום אחר הצהרים החלה לחלחל ההבנה שהכל משתנה. למחרת כבר בוטלו כל הטיפולים לאותו שבוע, וכן שיעור היוגה ומפגש האנתרופוסופיה שמתקיים אצלי בקליניקה. וכך המשיכו ובוטלו יום אחר יום מפגשי חברים, הופעות, שיננית, רופא עיניים (מה עם הקטרקט לעזאזל?), סדנת אמנות עם חברות מהתיכון והטיסה לאוסטריה (פסטיבל המוזיקה בשלדמינג בוטל, וכן שיעורי הסקסופון של אישי). טיסה אחרונה מברזיל היומן האדום הקטן הוזנח לו על שולחן קטן וצדדי (כן, אני עדיין סומכת על יומנים כמו של פעם), עד ימי הזום שהחלו להפציע שבועיים מאוחר יותר, אחרי הסגרים שפשטו בחיינו. הקליניקה שלי נדמה, הפכה לחדר שומם. אין יוצא ובטח אין בא. אך לאט עבר חדר הטיפולים שלי הסבה והפך לחדר בידוד מושלם לבן החייל, שחזר בסוף פברואר מסופ"ש בברלין היישר לבידוד (רגע לפני שהיה ממש מפחיד לטוס, או בלתי אפשרי). היו אלו שבועיים של לימונדה מתוקה – ספורט, זום ולמידה, ושלוש פעמים ביום מגשי אוכל ביתי. מה רע? בתנו עזבה רק בסוף ינואר את ספרד לאחר ששהתה שם בחילופי סטודנטים, עוד טיול קטן ונחתה בארץ בסוף פברואר. קצת אחרי הבנו כמה מזל היה לנו שחצי השנה בספרד הסתיימה בזמן. הסטודנטית הבינה שלימודים אין, וירושלים "מסוכנת" מידי, במיוחד שהדירה שרק שכרה שוכנת בלב שכונה חרדית, והדרך הביתה לגליל נסללה מהר. הבן האחרון שעדיין היה מעבר לים, בטיול הגדול שאחרי צבא, החל לסמס: "חושבים על לחזור הביתה. הכל מתחיל להיסגר כאן". התחושה שעוד מעט לא יהיו טיסות כבר חלחלה גם אצלנו. ברגע האחרון, תפסו הבחור וחבריו טיסה מברזיל – סאו פאולו (על חשבונו), דרך מדריד (קצת הלחיץ) ולנתב"ג. זו הייתה הטיסה האחרונה שהגיעה מברזיל לישראל. היא נחתה , ומנמל התעופה נסע במונית היישר 19.3- ב לבידוד של שבועיים בדירת חבר בנהריה. ההתרגשות והשמחה על שנחת בארץ הייתה גדולה, אך אצלו היו רגשות מעורבים. ואיך לא? הטיול הגדול שלו נקטע. המפגש הראשון עם אספקת מגשי אוכל לשבים היה מאד מרגש. אחרי ארבעה חודשים הבטנו בבננו, דמעות צפו בעינינו, בלי אפשרות לחבק אותו חזק חזק כמו שרצינו. לאחר שבועיים הצטרף אף הוא לביתנו. כך התקבצה כל המשפחה הגרעינית יחדיו בימי הקורונה, כשהחייל בא והולך. ימי הוואו - כל הילדים עזבו את הקן – חלפו. הבית התמלא בבישולים, כביסות, ניקיונות, סידורים ושמחה. אתם שואלים איך זה? זו תקופה נהדרת! היומן שהכי החזיק אותי , המתגוררת 84- הדאגה הוסטה לאמי בת ה לבד בחיפה. שיגרה של טלפונים יומיומיים ושיחות מתארכות, קניות ומפגשים הזויים עם כפפות ומסיכה מהמרפסת, מרחוק. הקושי הגדול היה חוסר היכולת לחבק אותה, והיא את נכדיה. אבל אמי, שיודעת להיות לבד, השקיעה עצמה בקריאה, בגינת הסחלבים שגדלה לה בסלון, ובעיקר בסריגה. עשרות תיקים נולדו ועדיין נולדים, צבעוניים, יפים ובגדלים שונים. לא היו לי טיפולים במשך חודשיים. האמת, זו הייתה תחושת שחרור, מעין חופש. שהרי עבודה לא חסרה, ותקופת הקורונה היא גם ימי פסח והאביב, שעודדו אותנו לפרוץ בפרויקטים של סדר וניקיון בפינות שונות בבית ובחצר, שחיכו שנים שנוציאם לפועל. ואז החלו טיולי המאה מטר (טוב, קצת יותר). מצאתי שביל נהדר לא רחוק מביתי, מלא פריחה (אביב נפלא השנה!), וכך למדתי עוד ועוד שמות של פרחי בר, כשאני משתפת צילומים ומתרגשת כמו ילדה מעוד פרח חדש שפגשתי. סדנאות האנתרופוסופיה עברו לזום והוסיפו עניין, אבל מה שהכי החזיק אותי בימים האלו היה היומן הויזואלי, אליו התוודעתי קצת לפני ימי הקורונה. אכן יצרתי עוד ועוד דפי נפש בצבע, מילים וקולאז'ים, ואף הצטרפתי נשים מכל רחבי הארץ 400 ללייבים בזום, בהם יצרנו יחדיו. זו הייתה חוויה מרוממת רוח. ובין לבין עלו המון מחשבות והרהורים, הבנה שכל המירוץ הזה (שאף פעם לא התחברתי אליו) פסק! התכנסות פנימה, פחות רדידות ושטחיות, הזמנה להתעמקות – אהבתי את השקט. הוא הזמין אותי לשמוע המון ציוצי ציפורים ודברים קטנים להתפעל מהם. שמחתי לשמוע שהרחובות בעולם הוצפו בבעלי חיים שונים שחזרו למקומות שהיו שלהם, כי אין מפריע. שמחתי לשמוע שהאוויר הפך נקי, הזיהום ירד בעשרות אחוזים, ללא תנועת רכבים, רכבות ומטוסים. היתכן שכל אלו נדמו? שמחתי מאד שהתאוותנות החומרית לקניות ורכישות נעצרה ולו לחודשיים שלושה. הלוואי ואנשים יבינו שלא צריך כל כך הרבה. נכון, עלו פחדים, היו לחצים, והרבה אנשים קרסו כלכלית. אנשים רבים מתו בערוב ימיהם בארץ ובעולם, וזה עצוב מאוד. אבל כמה יצירתיות פרצה בעולם? שירת מרפסות, הרצאות נפלאות בזום, הופעות ברחוב או בזאפה ללא קהל, המון נתינה ורצון לעזור, הופעות בלט ואופרות הכל חינם. העולם יכול להיות נפלא, בלי כל הטירוף, המירוץ והמטריאליזם. לו יהי שיבוא שינוי קטן עלינו. אולי אפילו אתגעגע לימים הללו. כל הילדים חזרו אל הקן עם הבעל והבת בפגישה עם הבן. "אחרי ארבעה חודשים הבטנו בבננו, בלי אפשרות לחבק אותו" עירית יונה, כפר ורדים רפלקסולוגית הזוויתהאישיתשלארבע נשים הקורונה ואני.