א-לה כפר - גיליון 319

2020 ספטמבר 319 גיליון | | 34 דעות, יצירות ותגובות דואר נכנס תנועה אחרונה ופרידה שנים בהן לימדתי תנועה 21 בפעוטוני החורש הגיעו לסיומן. סיכום אישי של תקופה מלאת סיפוק והנאה אפרת פלדמן . אנחנו עדיין טריים בכפר, עם 1999 סתיו ילד בן שלוש ותינוק, אני עדיין בחופשת לידה, ומקבלת הצעה: ללמד תנועה בפעוטוני החורש. כמורה לחינוך גופני ותנועה שלימדה עד אז מבוגרים וילדים בוגרים, תהיתי מה אוכל לעשות עם פעוטות קטנים כל כך, בני חצי שנה עד שלוש. אבל המבנה היה קסום ומזמין, הגר שבתאי המנהלת האמינה, ואני הרגשתי שיש לי מה לתת. התארגנו על מטפלת (אביבה זוהר המופלאה זכרה לברכה), וכך התחיל המסע שלי בפעוטוני החורש. במשך השנים הפכתי לחלק מנוף המקום, כשאני מלמדת בכל שלושת הפעוטונים – 50- התינוקייה ושני הגנים הבוגרים יותר, כ ילדים בכל שבוע, כל שנה. בהרבה 60 עד אהבה והנאה מהגיל הנפלא הזה פיתחתי שיטה ייחודית להגיע אל הפעוטות. עשיתי זאת בעזרת שימוש בחלל החדר המוטורי, שימוש בחפצים מוכרים ובחפצים ששיניתי את ייעודם (עוד לפני שכולנו התחלנו למחזר), מוסיקות עולם שונות ומגוונות, ומבנה מפגש קבוע עם שפה משלו. בכל תחילת שנה למדו הילדים מהר מאוד שההגעה אל החדר המוטורי והשיעור איתי הם עונג מסוג אחר. הם היו מטופפים יחפים או בגרביים לשיעור שבועי, בהתרגשות וציפייה. גם אני ציפיתי למפגש המקסים הזה בכל שבוע, והוא תמיד הסתיים בשיר ששרתי, חיבוק ילדים, כל אחד בסוף השיעור 60 ונשיקה ל שלו. בחודשי החורף אותם חיבוקים ונשיקות היו כרוכים בחירוף נפש של ממש, אבל מעולם לא ויתרתי על הטקס, וכמובן גם לא הילדים. במשך מספר שנים הגעתי לחלל החדר המוטורי גם בשעות אחר הצהרים והעברתי חוגים לילדים מגיל שנתיים עד חמש. החדר הפך לביתי השני. עבדתי במשך השנים עם שלוש מנהלות שונות, צוותים קבועים ומתחלפים, והייתי עדה לשינויים שעברו על הארגון, על הכפר דרך הצוות, הילדים וההורים, ועל דור שלם שהשתנה מול העיניים, כנראה כמו בכל מקום אחר. במהלך השנים הראשונות היה לי טור קטן בעיתון הזה ממש, שנקרא "תנועה והנאה", בו שיתפתי מתוך הידע שלי אודות השפעת התנועה על התפתחות ילדים, כמו גם טיפים לעבודה בתנועה בבית ומחוצה לו. זכיתי להיות המורה הראשונה של מאות מילדי הכפר. אמנם הזיכרון של ילדים בגילאים האלה לא איפשר להם לזכור אותי, אבל אני במשך כל השנים ראיתי את אותם ילדים גדלים, משוטטים בשבילי הכפר, וגם כשכבר לא זכרתי את שמותיהם, חייכתי לעצמי חיוך קטן בכל פעם שעברתי על פניהם של פעוטות המעון לשעבר. הבוגרים שבהם צריכים להיות .23-25 היום בני את ההורים פגשתי במשך שנים רבות לשתי פעילויות בשנה במפגש הורים-ילדים, אך לפני מספר שנים הפסקתי להעביר מפגשים אלו, כשהרגשתי שההורים איבדו מעט עניין. מאז התרכזתי בילדים בלבד, והסיפוק היה גדול. הרגשתי שאני מצליחה להגיע אל הגוף והנפש של הפעוטות בתקופה הראשונה בה מתעצבת התפיסה, מתבסס האמון, ומתחילה להישמע השפה, כשהילדים מתחילים לדבר את שפת השיעור ולהמשיך מעבר לו במשחק ותרגול של מושגים וחוויות מתוכו. שנים לימדתי תנועה שבוע מלא, 13 עד לפני שהתחלק בין בית ספר קשת וגנים במועצות האזוריות בגליל המערבי – במושבים, במיצפים ובקיבוצים. במהלך השנים שיניתי כיוונים מקצועיים, פניתי למימוש חלומות ולעבודה בתחום אחר לגמרי. החיבור המקצועי היחיד לתחום התנועה שהשארתי ליום בשבוע היה המעון. לפני מספר שנים פנו אלי מחברה בינלאומית שיושבת בארץ ומלמדת אנגלית דרך חוויות כמו אמנות, מוסיקה ותנועה בגני ילדים. לאחר שצפו בי בעבודתי וצילמו שיעורים, התבקשתי לכתוב מערכים לשנה שלמה עבור פעוטונים בעולם, בהם הגננות והמטפלות יוכלו לעשות שימוש, בשיטה אותה בניתי. כתבתי תכנית מלאה ומפורטת, שהיום מועברת במספר מדינות בעולם. ההכרה הזו חיממה את ליבי וחיזקה אותי להמשיך וללמד, גם כשהתחילה "עייפות החומר". בתחילת השנה האחרונה הודעתי למנהלת המעון שזוהי השנה האחרונה בה אלמד. לא דמיינתי, כמו כולם, שזו תהיה חצי שנה, ושלאחריה הכל יתפוגג. כך שבמרץ האחרון הופסקה פעילות הפעוטונים ופעילותי איתם. גם כשהפעוטונים פתחו שעריהם, לאור כל המגבלות לא ניתן היה לחזור וללמד, וכך הסתיימה לה השנה עבורי ושנת התנועה עבור הילדים. כחלק ממחירי התקופה והמצב, הילדים למעשה החמיצו את ההעשרה החשובה כל כך להתפתחותם, ועל כך כמובן היה צערי. שנות חינוך לתנועה של 21 כך באו לקיצן ילדי הפעוטונים בכפר. אני נותרתי מסופקת, שמחה על מה שיכולתי לתת לכפרניקים הקטנים בראשית דרכם במערכת החינוך של הכפר, ועם תקווה שיהיה המשך לפעילות בתנועה בפעוטונים. בעיני זהו נושא חשוב מאין כמוהו לצמיחה של פעוטות, להבנת המרחב ובניית דימוי הגוף. והצעה קטנה לסיום: באמתחתי שמורות מאות תמונות של הילדים בשיעורי התנועה. בעבר התמונות נתלו בכניסה לפעוטונים, ובשנים האחרונות עברו בקבוצות הווטסאפ להורים. מי שמעוניין לקבל תמונות של ילדיו, אשמח לחפש בארכיון הפרטי ולשלוח מזכרת משנים עברו. זוהי אפשרות להיות 'זבוב על הקיר' לרגע ובדיעבד. יש בידי גם תמונות רבות מהשנים בהן לימדתי בבית ספר קשת, ואשמח להעביר לכל דורש. מדובר בשנים , ילדים שלמדו בשנים אלה 2001-2007 בכיתות א'-ב'. .efratfeld@gmail.com כ תבו לי לכתובת שתהיה שנה נפלאה, שנת תנועה ובריאות. 2013 , הכותבת מלמדת בשיעור תנועה