א-לה כפר - גיליון 319

| 38 מה עובר על לוחם צעיר שנאלץ להרוג מחבל למה ממש לא אכפת לנו מיהו ההרוג ואיך זה קשור לאונס הקבוצתי זה קרה לפני כשלושה שבועות, ביום שני, באוגוסט. לוחם מג"ב נדקר בעיר העתיקה 17 בירושלים, התעשת וירה למוות בדוקר. הסרטונים ממצלמת האבטחה שוחררו עוד באותו יום, וזמינים עדיין לצפייה באתרי החדשות. כל הדיווחים שיבחו את לוחם מג"ב. על פי כתבים, מפקדיו ופוליטיקאים מדובר בלוחם מצטיין; והוא פעל במקצועיות ובנחישות רבה, למרות שרק לא מזמן סיים את הכשרתו. השר אוחנה ומפקדים בכירים ביקרו את הלוחם בבית החולים. דווח כי נשקלת האפשרות להעניק לו ציון לשבח כלשהו. ‰ ‰ ‰ הסיפור הזה היה בחדשות בערך חצי יום. בשלושת השבועות שחלפו לא נתקלתי בשום פולו-אפ. האם הלוחם (שנפצע קל) שוחרר לביתו? האם הוחלט להעניק לו צל"ש? מה עובר עליו? האם הוא מטופל גם מהבחינה הנפשית, או שמא שוחרר לאחר שהחלים מפציעתו השטחית? וכמובן, איש לא דיווח מי היה אותו דוקר, ובאילו נסיבות תקף את הלוחם. בסרטוני האבטחה הוא נראה צעיר, אולי בן גילו של הלוחם. מכנסי ג'ינס בגיזרה צרה, נעלי ספורט, חולצת פולו כתומה, דק גיזרה, שיער קצר שחור. ככל הנראה זה כל מה שנדע עליו. גם שמאלן כמוני מבין שהצעיר הפלסטיני הזה גזר על עצמו את מותו. ובכל זאת, הרקע אמור להיות מסקרן. האין זה מעניין לדעת מי היה, ולמה בחר לפעול כפי שפעל? וזה גם חשוב. חשוב מהבחינה האסטרטגית, פרופיילינג וכל זה, ובאותה מידה חשוב מהבחינה האנושית. אם נדע מי היה, אילו הייתה לו דמות, אילו היה טיפ-טיפה יותר מ"מחבל פלסטינאי", "הדוקר", "המפגע" – אולי היה לנו קל יותר לקיים את הפסוק מספר משלי "בנפול אויבך אל תשמח"; ואולי היו לנו קצת פחות תופעות מחליאות בחברה שלנו. ‰ ‰ ‰ הסיפור הזה היה נמוג אל בית הקברות של חדשות ישנות בכל מקרה. תקריות כאלו הן עניין תדיר; באירוע לא נהרגו ישראלים כך שאין כל כך מה לצלם בימים שאחרי; ואפשר לסמוך על הקורונה, המצב הביטחוני, מזג האוויר, הפוליטיקאים והספינולוגים שמאחוריהם שייצרו כותרות חדשות. הפעם אורך חייו של האייטם היה קצר במיוחד. יומיים לאחר האירוע בעיר העתיקה התפרסם דבר האונס הקבוצתי באילת. מהדורות החדשות והרשתות החברתיות עסקו בו בהרחבה, בצדק כמובן. ניסיון הדקירה, פעולתו היעילה של הלוחם ומותו של הצעיר הפלסטינאי צללו בשניות אל תהום השיכחה של התודעה הציבורית. הטענה שקיים חוט שמקשר בין שני האירועים היא קלישאה. רק שקלישאות הן לפעמים נכונות. המציאות בה אנו חיים מאלצת אותנו לראות במתים של הצד השני פלקטים נטולי שם ואישיות. בעצם, גם באנשים החיים שלא "שייכים אלינו". נטילת האישיות מהאנשים שלצידנו מאפשרת לנו להמשיך בחיי השיגרה שלנו. זהו מנגנון טבעי. לכולנו פחות אכפת ממותו או מסבלו של אדם, ככל שהוא רחוק מאיתו. ואם האדם הזה מתקרב ואנחנו אחראים לסבלו או למותו, נרחיק אותו על ידי כך שנקרא לו אויב. כשאנחנו משתמשים ביכולת הטבעית הזו שוב ושוב ושוב היכולת משתכללת. וכך יכולים צעירים ובני נוער לראות גם בנערה פלקט, להסתיר מעצמם את תכונותיה 16 בת האנושיות, ולנהוג כלפיה באכזריות אינסופית. כל מי שהשתתף במעשה, וגם כל מי שידע עליו ולא פעל למניעתו – הוא בן עוולה שנושא באחריות וחייב להיענש. שום דבר במציאות הפוליטית ביטחונית שלנו לא יכול להוות תירוץ לפשע שכזה. הטענה שלי היא שבמציאות אחרת, ואפילו באותה מציאות אבל עם שיח קצת שונה, היו בחברה שלנו פחות מפלצות מהסוג הזה. אייל כץ החוט הדק מהעיר העתיקה לאילת רגע הירי, צילום מתוך מצלמות האבטחה. חוויה שתלווה את הלוחם כל חייו אמא, הרגתי בן אדם. כיוונתי לעברו רובה, לחצתי על ההדק – בול לחזה. עכשיו הוא מת. אמא, החיים שלי רק התחילו. .20 אני עוד לא בן וכבר הרגתי בן אדם. הרגתי בן אדם. ממרחק של מטר, או שניים. יריתי בו, הוא נפל, מת. עשו אותי גיבור. אולי אקבל צל"ש. ילחצו לי את היד, התמונה תעלה לסטורי, אמא, הרגתי בן אדם. הוא תקף ראשון, והיווה סכנה. זה היה הוא או אני, ולא הייתה ברירה. אולי הייתה? והוא היה קרוב, ורצה להרוג, היה לו רצח בעיניים, או שאולי פחד? מה זה משנה, אמא, הרגתי בן אדם. הרגתי בן אדם, אמא. זה לתמיד. לתמיד בשבילו, לתמיד בשבילי. ,20 אני עוד לא בן והרגתי בן אדם. אולי אני גיבור, אבל תמיד יהיה גם חור. אמא, הרגתי בן אדם. הרגתי בן אדם בהשראת פרדי מרקורי, חוויות אישיות וחדשות ישנות