א-לה כפר - גיליון 320

2020 אוקטובר 320 גיליון | | 24 מגזין השבר וחלומו מיטל וייס . אני רצה עם שותפה באחד 2019 דצמבר ממסלולי השטח בגליל, כחלק מהאימונים לאולטרה-מרתון הראשון שלי. השעה , חשוך מאוד ביער ורק פנסי הראש 5:30 מאירים מעט את השביל. אנחנו מדלגות ק"מ עוד 15 , במיומנות מעל סלעים ובורות לפנינו, נהנות מהקרירות של שעות הבוקר המוקדמות ומהשקט. אושר! לפתע, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ארבעה ק"מ בתוך היער, אני נתקלת בגשרון בקר ישן, שולחת אינסטינקטיבית את רגלי הימנית קדימה שנייה לפני שאני עפה על הפרצוף, ושומעת שני קליקים הדומים לזרד שנשבר. יש הבנה ברורה, ששום דבר מעכשיו לא יהיה אותו דבר. לא ראיתי בחושך את שורש הגזע שבלט מהאדמה. העיוות החזק והחד של הקרסול הוביל מיד לריסוקו, וכמו בהילוך איטי נזרקתי הצידה והעולם עצר מלכת. לא הרגשתי את הכאב בקרסול כיוון שהגוף היה מוצף אדרנלין. אך ככל שהנשימות נרגעו והאטו, והתבהרה התמונה, הבנתי את המצב החמור שנקלעתי אליו והתמלאתי בתחושת צער גדול על תוכניות שכבר לא יצאו לפועל. בעודי על הקרקע, פושטת את חולצתי לקבע עימה את הקרסול, אני מודיעה לשותפתי שזה שבר ועלינו לבחון את מיקומנו לפינוי. שמחנו לראות שאנחנו קרובות לכביש פנימי, כך יכולתי לשלוח מיקום מדויק לבן זוגי דקות המתנה הרגישו 20 . שיגיע לחלץ אותנו כמו נצח, מה שאיפשר לי לרגע לעצור את שטף המחשבות, "לחשב מסלול מחדש", לעכל את המצב, לשלוח הודעות על ביטול פגישות, ולבטל ביגון קודר את הטיסה שתוכננה למיאמי באותו היום. הדמעה הראשונה ירדה בבית החולים, כשהתבררה חומרת השבר: שני פטישונים שבורים ותת פריקה. המנתח בישר לי שנדרש ניתוח שיחזור קרסול וחיבור השברים על ידי בורג ופלטינות. הידיעה שלמשך חודשיים אהיה מרותקת לגבס וכיסא גלגלים עם איסור דריכה, הייתה קשה מנשוא. מה עשיתי לעצמי?! בימים שלאחר הניתוח, כשהכאב הפיזי חלף, התחיל לתת את אותותיו הכאב המנטלי. כאב לי אובדן העצמאות, וכאב יותר חוסר היכולת שלי לעשות את מה שאני הכי אוהבת – לרוץ. לדברי המנתח, רק חודשים מרגע הסרת הגבס אוכל 10 בחלוף לחזור בהדרגה לריצה. הלב סירב לקבל את הבשורה, אך מצד שני הבנתי שאין טעם להתנגד למציאות, ושכמטפלת ומאמנת יש לי את כל הכלים להתמודד עם המצב ולרפא את עצמי. החלטתי שאני חוזרת לרוץ הרבה-הרבה לפני כן. במהלך החודשים הבאים הקדשתי את מיטב זמני לריפוי עצמי ולטיפולי פיזיותרפיה, עיסויים לקרסול, דמיון מודרך, ריפוי אנרגטי. ואכן, הקרסול לא איחר להשיב לי בינואר הוסר הגבס, 15- בתמורה על כך. ב ולמדתי ללכת מחדש בעזרת הליכון. לאחר שבועיים כבר דרכתי יותר על הרגל ועברתי באפריל, שלושה חודשים 10- לקביים, וב לאחר הסרת הגבס ובתוך הסגר הראשון, כבר רצתי חמישה ק"מ כנגד כל הסיכויים. אני זוכרת שבאותו הבוקר הייתי מלאת חששות. לבשתי בהתרגשות את בגדי הספורט, נעלתי נעלי ריצה, עליתי בלייב לפייסבוק עם חברים שעודדו מרחוק, ויצאתי לרוץ עם דמעות של אושר את חמשת הקילומטרים הכי משמעותיים שחוויתי בחיי. זה היה יום מכונן עבורי. הבנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. חודש לאחר מכן כבר עשיתי שינויים בעסק וקיבלתי החלטות משמעותיות. סגרתי את רוב הפעילות של מועדון הריצה שלי והפניתי את מרבית האנרגיה להתחזקות ושיפור היכולות שלי. עליתי בהדרגה בכמות הריצות השבועיות, ביצעתי טיפולים ועיסויים בין ריצה לריצה והתחזקתי מנטלית ופיזית. בשבוע שעבר כבר רצתי את חצי המרתון הראשון שלי מאז הפציעה – באופן סימבולי בדיוק בזמן בו הייתי צריכה רק להתחיל לרוץ. במהלך תקופה זו שאלתי את עצמי מספר פעמים אם זה חוסר אחריות מצידי, או שמא זו בהירות גדולה מאוד והקשבה פנומנלית לגוף? כאמא לשלישייה (כן – לידה אחת!), שנה "עמדתי על 20 אני זוכרת איך לפני רגליי האחוריות" והתנגדתי לרופא מומחה שניסה לשכנע אותי לדלל עובר. התשובה הייתה ברורה לי אז וברורה לי עוד יותר היום – אני הולכת ללא כל עוררין עם תחושות הבטן שלי תמיד! הידיעה והמודעות הפנימית שלי ליכולת הפיזית והמנטלית שלי – היא הקרסול המרוסק והתחזית אותי הקודרת של המנתח לא עצרו מיטל . לתחרות אשת הברזל בדרך , ורדים מאמנת אישית מכפר , וייס , החלטות דרמטיות בחייה על שתי בחרה להקשיב לעצמה ולא בהן לרופאים המומחים בכיסא הגלגלים לאחר הפציעה הכותבת מטפלתעל הסאפ