א-לה כפר - גיליון 322

2020 דצמבר 322 גיליון | | 16 מגזין g ."19 בחור בן 28- בני הזוג נישאו בקיבוץ פרוד ב . זו הייתה חתונה 1968 באפריל טיפוסית לקיבוץ של פעם. הכיבוד כלל ביצה קשה ("תמיד אמרתם חצי ביצה", אומרת סיגל), מלפפונים, עגבניות ולחם שחור. יוכי: "אני זוכרת שאבא של יעקב לא כל כך אהב את האירוע, אבל אנחנו היינו מאושרים". בחודש נובמבר באותה שנה נולדה סיגל. יוכי לא הסכימה שביתה תישן בלינה המשופת, ובני הזוג עזבו את הקיבוץ, במהלך שנחשב אז לדרמטי. הם התגוררו בטבעון והחלו לבנות את חייהם. יעקב למד תנ"ך באוניברסיטת חיפה, עבד במקביל במספר עבודות, ובטבעון נולדו גם טלי ונועם. קצת לאחר סיום הלימודים שמע יעקב מחבר שבבית שאן מחפשים מורה לתנ"ך. למרות המרחק, יעקב החל לעבוד שם, כשמידי בוקר הוא עושה את המסלול מטבעון לבית שאן בסוסיתא שרכשה המשפחה. תוך תקופה קצרה הפך גבע לדמות מרכזית בבית הספר. הוא מונה לרכז חברתי, ובהמשך לסגן מנהל. אחד הדברים שהכניס לבית הספר היה נושא ריקועי נחושת. הוא למד את התחום מצייר ששהה עמו בבית קיי, הפגין כישורים לא מבוטלים בתחום, והעביר את הטכניקה הלאה כשלימד תלמידים בחוגים שפתח. ואז שמענו על כפר ורדים המשפחה עברה לגור בבית שאן, במהלך שהחל כמה שנים של נדודים בארץ. סיגל: "בבית שאן לא הסתדרנו. אני כבר הייתי ילדה די גדולה, וחווינו קשיי הסתגלות". אחרי שנה בבית שאן עברה המשפחה לדירה בקריות. אלא שיעקב היה אסטמתי, והיה ברור שצריך לעזוב את הקריות. התחנה הבאה הייתה מרכז ספיר שבערבה. יעקב קיבל שם עבודה בתיכון, ובמשך כמה שנים שימש כמורה, רכז חינוך חברתי וסגן מנהל. במהלך המגורים בערבה שמעו על היוזמה של סטף ורטהיימר. ובמילותיה של יוכי: "ואז שמענו על כפר ורדים". המשפחה עמדה במבחני הקבלה והצטרפה לגרעין המייסד של הכפר. סיגל: "אלו היו תחילת שנות השמונים, ואני זוכרת הרבה התרגשות, הרגשה של משהו חדש שנבנה. היו מפגשים של המשפחות, ימי ספורט, ביקורים בשטח לראות התקדמות, ממש תחושה של חלוציות". המשפחה עברה זמנית לכרמיאל, כדי לעקוב מקרוב על בניית הבית החדש בכפר ורדים, ולהשתתף בפעילויות של הקהילה נולד ילדם 1981- שהולכת ונבנית במקביל. ב הרביעי של יוכי ויעקב, אייל. יעקב עבד באותה תקופה בתיכון הורוביץ בכרמיאל, וגם שם התבלט. הוא היה מורה להיסטוריה, אזרחות ותנ"ך, ובמקביל שימש כרכז שכבה. "אבא היה אדם עם נוכחות כבר אז", מספרות יוכי וסיגל ביחד. "הוא נודע כמורה קשוח שמקפיד על משמעת, עורר יראה בקרב תלמידיו, אבל יחד עם זאת גם הרבה כבוד והערכה". עוברת המשפחה לביתה החדש 1984- ב בכפר ורדים. "זה היה בית עץ מקסים, שבנינו ממש במו ידינו", נזכרות האם וביתה. "חלק מהדלתות עוד לא הותקנו, עוד היינו צריכים להדביק טפטים על הקירות אבל זה היה בית חלומות חמוד. אהבנו אותו". הוקם בכפר בית ספר קשת, ושנה 1986- ב , מונה יעקב למנהל בית 1987- לאחר מכן, ב הספר. למעשה, היה זה תפקיד כפול, שכן גם המתנ"ס פעל בבית הספר, וכך מצא את עצמו יעקב משמש גם כמנהל המתנ"ס. הלילה הארור הצטרפה למשפחה ילדה מאומצת, 1988- ב ליאת. עוד לפני כן שימשה המשפחה כמשפחת אומנה למספר ילדים. יוכי: "ראינו בטלוויזיה כתבה על ילדה נטושה עם תסמונת דאון. הלכנו לראות אותה, היא הייתה מתוקה בצורה בלתי רגילה וכשראתה אותנו הושיטה את ידיה לכיוונו של יעקב. מיד החלטנו לאמץ אותה, וכך נכנסנו לעולם של בעלי המוגבלויות". בהמשך אימצו יוכי ויעקב גם חודשים. 10 את עדי, תינוקת בת האידיליה המשפחתית התנפצה לרסיסים . זה התחיל דווקא 13.12.1989- בליל ה כמאורע משמח, ערב זמר שיעקב ארגן והתקיים בבית הספר. "אני במיוחד זוכרת את אייל באותו ערב", נזכרת יוכי. "הוא היה בן שמונה, לבש חולצה לבנה וסוודר תכלת, והיה יפהפה עם השיער הבלונדיני ועיני הדבש שלו. והוא שר נהדר, וכל כך נהנה לשיר". בני המשפחה שבו הבייתה. סיגל לא הייתה איתם. שבוע קודם לכן עברה להתגורר בחיפה עם יואב בן זוגה, לימים בעלה. טלי הייתה אמורה למחרת להתגייס לצה"ל, ועסקה באריזה בקומה השנייה. בקומת הגג ישנו אייל וליאת. בחוץ השתוללה סופת ברקים. יוכי נזכרת: הרחנו ריח של עשן, וטלי קראה לנו. בחדר שלה פרצה להבה מאחד השקעים. יעקב עלה עם מטף קטן. חשבנו שזה משהו מקומי, ויעקב כיבה את האש הזו. אבל בינתיים התברר שכל הגג בוער, מעל ליאת ואייל. יעקב ניסה להציל את שני הילדים, אך לשווא. ליאת ואייל נהרגו בשריפה, יעקב נכווה קשות וריאותיו ניזוקו משאיפת עשן. "ערב נוראי", מסכמות יוכי וסיגל באיפוק. כאן התחיל תהליך שיקום ארוך. שיקום פיזי, שיקום משפחתי ובנייה מחדש של הבית. יוכי ויעקב החליטו שהאסון לא ישבור את רוחם, ולימים בנו מתוך ההריסות מפעל חיים מרשים, המעניק איכות חיים למאות אנשים. "האסון והפגיעה ריככו משהו באבא", אומרת סיגל. "הרבה מהקליפות הקשוחות נשרו. הוא נעשה אדם יותר מסביר פנים, יותר מביע רגשות, דברים שלא כל כך אפיינו אותו לפני אותו לילה ארור". במסגרת תהליך השיקום, יוכי ויעקב גבע חיפשו דרכים לתרום לקהילה, בעיקר בתחום ' אימצו גם את שי, 93- של בעלי מוגבלויות. ב ויעקב היה חלק מהגרעין שהקים את מרכז כוכב, המספק תעסוקה לבעלי מוגבלויות. במישור המקצועי התקשה יעקב להמשיך ולתפקד כמנהל בית הספר. הוא עבר למשרת פיקוח במשרד החינוך, ובמקביל נפגש עם הנרי דכוור מתרשיחא, צעיר שחיפש להשקיע בעסק משמעותי וכלכלי. מקימים השניים את חברת 1994- ב g יעקב הקלרינט, עם יוכי ביום החתונה ועם אנשי צוות של חברת "קשר" סיגל: "ראשי התיבות של קשר הם 'קיים שייך רצוי' ואת המוטו הזה אבא יישם. הוא הכיר בשמות כמעט את כל הדיירים, והם כמובן הכירו אותו. הוא רקם קשר הדוק וחברי עם המון אנשים, ולעולם לא שפט אדם לפי דת, מיגדר או השכלה"