א-לה כפר - גיליון 322

2020 דצמבר 322 גיליון | | 18 g מגזין "קשר" ופותחים את ההוסטל הראשון לבעלי מוגבלויות (אז המינוח היה "בעלי צרכים מיוחדים"). הפך לאגדה החברה הפכה למפעל חיים ולמרכז חייהן של שתי המשפחות. יוכי: "בהתחלה עבדנו בהוסטל, יחד עם מידא, אשתו של הנרי, הכנו בעצמנו את האוכל לדיירים, ערכנו את הקניות, והיינו חלק מהצוות. בעצם, היינו הצוות". בשנים הבאות העסק מתפתח בהתמדה, סיגל מצטרפת לצוות הבכיר. 2000 כשבשנת החברה מצליחה לצמוח במהירות, ויחד עם זאת לשמור על עצמה כחברה משפחתית. הקשרים בין שתי המשפחות התהדקו, כשיעקב והנרי הופכים לחברי נפש, למרות שמפרידות ביניהם כמה שנים טובות. כיום מספקת החברה דיור ושירותים ליותר בעלי מוגבלויות. הם מתגוררים 400- מ 40- בשמונה מערכי דיור, הכוללים יחד כ בתים והוסטלים. בבתים מתגוררים דיירים ברמות תפקוד שונות, ומכל קשת המוגבלויות: מוגבלות שכלית, אוטיזם, תסמונת דאון, אנשים לאחר אירוע מוחי ועוד. הבתים מפוזרים בכל רחבי הגליל המערבי ובקריות, ובנוסף מפעילה החברה מרכז תעסוקה. אנשי הצוות הם יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, ומאות העובדים כוללים מדריכים, עובדים סוציאליים, מטפלים, אימהות בית, פסיכולוגים ועוד. "אבא ראה בחברה מנוף לחיים", אומרת סיגל. "המוטו שלו היה 'מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז', במובן הזה שבני אדם נושעים מתוך הנתינה. לא משנה כמה ניתן, תמיד נקבל יותר. ראשי התיבות של קשר הם 'קיים שייך רצוי' ואת המוטו הזה אבא יישם. הוא הכיר בשמות כמעט את כל הדיירים, והם כמובן הכירו אותו. הוא רקם קשר הדוק וחברי עם המון אנשים, ולעולם לא שפט אדם לפי דת, מיגדר או השכלה. מכל הסיפורים ששמעתי במהלך השבעה, אני מקבלת תחושה שמיד עם מותו הוא הפך לאגדה". הימים האחרונים שני האירועים המכוננים של חייו – אסון השריפה והקמת חברת קשר, השפיעו לבסוף גם על הדרך בה סיים את חייו. "בצורה סימבולית הקורונה חדרה לחיינו דרך ההוסטלים", אומרת יוכי. "הילדים (עדי, שי ואורי שאומץ גם הוא, שלושתם מתגוררים באחד ההוסטלים של החברה) היו בבידוד ארבעה שבועות רצופים, כולל בראש השנה. הם לא הגיעו הבייתה ואנחנו לא יכולנו לבקר אותם. יעקב, שאהב מאוד לצאת לקונצרטים ולתערוכות, השתגע בבית. אפילו החזרות של תזמורת המבוגרים, מסגרת שיעקב מאוד אהב, נפסקו. הוא סבל מאוד מהקורונה עוד לפני שחלה במחלה". בסוף השבוע שלפני יום כיפור יצאו הדיירים סוף סוף לבתיהם, כאשר לפני כן הם נבדקו ונמצאו שליליים. אלא שאז התגלה שאחת המדריכות חיובית למחלה, ושלושתם נכנסו לבידוד. לאחר יום כיפור, נבדקו כל בני הבית. יוכי, אורי ושי נמצאו חיוביים. יעקב ועדי נמצאו שליליים. שלושת החולים נשארו בבידוד בבית המשפחה, ואילו יעקב ועדי עברו לבית משפחתה של סיגל בכפר ורדים. אלא שכבר למחרת יעקב החל לחוש ברע, ובסוף אותו שבוע אובחנו גם הוא, עדי וסיגל כחולי קורונה. יעקב חזר הבייתה, לבידוד משותף עם יוכי ושלושת הילדים. יומיים לאחר מכן חש ברע, ערכי הסטורציה (רמת החמצם בדם) שמדד היו נמוכים, והוא הובהל בדחיפות לבית חולים גליל בנהריה. כתוצאה מהפגיעה באסון השריפה, רמת התפקוד של הריאות עמדה על אחוז, והיה ברור שהמצב רציני. ביומיים 40 הראשונים הוא היה בהכרה, סבל מאוד, אבל תקשר בטלפון עם בני המשפחה. סיגל מספרת כי הצליחה לשמור על אופטימיות מסוימת. יוכי לעומתה אומרת: "ידעתי. וגם יעקב ידע שהוא לא ייצא מזה". בערב סוכות קבעו הרופאים שמוכרחים להרדים ולהנשים אותו, כמוצא אחרון. יעקב טלפן לרוב בני המשפחה, לשיחות פרידה. יוכי משחזרת את שיחתם האחרונה: "בכינו המון. הוא נפרד ממני במילים 'אני לא אצא מכאן. תגידי לכל הילדים שאני אוהב אותם ומאמין בהם. עכשיו הכל עלייך'". , כשבועיים לאחר ההרדמה, 23.10 ביום שישי עוד התעוררה תקווה בקרב בני המשפחה. "קיבלתי הודעה מהאחות שאבא לא מורדם ולא מונשם, ומתאושש", נזכרת סיגל. אך ההתאוששות הייתה רגעית. כבר למחרת לקה יעקב בליבו, עבר החייאה, אך שוב נאלצו הרופאים להכניסו להרדמה והנשמה. לימים הקורונה חלפה, אך גופו של יעקב לא שב לאיתנו. הוא הועבר למחלקה פנימית, מה שאיפשר למשפחה לבקר אותו. "לפחות יכולנו ללטף אותו", אומרת יוכי, אבל בחודש האחרון לא הייתה תקשורת איתו. ראינו כמה הוא סובל, כמה שזה לא הוא. ועם כל הכאב, בשלב מסוים אמרתי לו 'יעקב, אני משחררת אותך. אם יש איזה מעבר, אז אולי עוד ניפגש'. יום לאחר , יעקב נפטר". 26.11- מכן, ב יעקב נפטר, אבל המורשת שלו תישאר. כך התחייבו אנשי חברת קשר בהספדים שנשאו (ראו מסגרת), וגם סיגל, שלמעשה תמלא את מקומו בחברה, אמרה בדבריה: "מבטיחה להמשיך לשאת בגאווה את שמך ואת מורשתך ההומניסטית". עם השותף הנרי דכוור והבת סיגל קוסן גבע צילום: נחוםסגל, באחד הבתים של "קשר" • ידיעותתקשורת יוכי משחזרת את שיחתם האחרונה: "בכינו המון. הוא נפרד ממני במילים 'אני לא אצא מכאן. תגידי לכל הילדים שאני אוהב אותם ומאמין בהם. עכשיו הכל עלייך'" הכל ביחד מתוך ההספד של השותף, הנרי דכוור שנים לחלום ביחד, לעשות ביחד. לחזור מההוסטלים בשעות המאוחרות 26 , "אכן יעקב ביחד. ללכת לפגישות בירושלים ביחד ולהשתתף בשמחות ובהלוויות ביחד. והכי הכי, לחוות ביחד סיטואציות ואירועים הכי מרגשים בחיים של שנינו. "היית שותף לא רק לעסק, אלא לחינוך ילדיי, לויכוחים ולדילמות שלי במשפחה, שותף לכל הבחירות שלי בחיים, וכמובן שזה היה גם הדדי. זה בעצם לא חברות, זה להיות אח במלוא מובן המילה ובנוסף להיות שותף לעשייה חשובה מאוד ששנינו האמנו בה. "תמיד נשענתי על האופטימיות ששידרת לי בזמני משבר, ותמיד קראת לי 'התינוק עם . היית מתאר 72 החלב על השפתיים'. גם אתה וגם אני היינו בטוחים שלא תמות בגיל תגיע אליי להוסטל, זקן עם מקל הליכה, ותעצבן אותי. הלוואי וזה היה 90 לי איך בגיל מתממש. מתגעגע אליך". לשיר איתך מתוך דברי הפרידה שכתב הבן, שי אבא היקר, אוהבים, זוכרים ומתגעגעים מאוד. אני זוכר לכתוב ולשיר איתך. מלכת השושנים מנגן. .I LOVE YOU אתה מנגן קלרינט – הלוואי, על כל אלה. שמנו פרחים בבית קברות בלוויה. שמנו שלט יעקב גבע ז"ל. נפרדים .1948 ביולי 30 אבא שלי, יום הולדתו .73 בן מנגן קלרינט קבלת שבת. אבא שם פיתה על האש. אני ואבא הולכים למסעדה. .2020 רואים פסטיגלים יש לי ד"ש לאבא גם מנועה קירל ללמוד לרקוד בפסטיבל מכל הלב.