א-לה כפר - גיליון 331

20021 ספטמבר 331 גיליון | | 12 מגזין "הלכנו ברגל בסבך פראי, מלא חיות טרף שאינן רגילות לנוכחות אנושית. אריות, צ'יטות, צבוע חום, מקום מסוכן מאוד. בלילה, למשל, אסור היה לצאת מהאוהל אפילו להשתין. המלווים שלנו היו בושמנים. אנשים דקיקים בגובה מטר וחצי, חמושים בקשת קטנה עם כמה חצים מורעלים וחנית קטנה. ומה שמפליא הוא שאיתם הרגשנו בטוחים לחלוטין". עופר אבל, תושב הילה ומומחה במיומנויות קדומות, נזכר בחוויה שלו עם ההבושמנים כשאני מנסה לברר איתו עד כמה רלוונטי היום לדעת להדליק אש בלי גפרורים, להסוות את עצמך ביער, ללקט אוכל מהצמחים שבסביבתך הקרובה או להכין סכינים ומסורים מאבנים שמוצאים בשטח. "העניין הוא לא הישרדות. השורד הכי טוב הוא זה שמחזיק בכיס קפוסת גפרורים מנוילנת, ולא זה שיודע להדליק אש מחיכוך עצים. העניין הוא לראות. לפתח רגישות לסביבה. כשהסתובבתי עם הבושמנים בסבך – הבוש של נמיביה, הבנתי שאני ממש עיוור. עיוור. אנחנו, חברי המשלחת המערביים, לא ראינו כלום – רק שיחים וסבך, לטווח של מטר לכל היותר. בעיניים הבושמנים ראו אולי כמונו, אבל בפועל ידענו שהם רואים המון. הם יודעים, למשל, על נוכחות של בעלי חיים גם אם הם מסתתרים ולא משמיעים שום קול. וזה לא מיסטי, זה רגישויות מפותחות שאנחנו איבדנו לחלוטין. אנחנו תרבות של עיוורים". , הוא מדריך טיולים בארץ 62 אבל, בן ובעולם ומומחה למיומנויות עתיקות כמו גששות, ליקוט, סתתות כלים מאבני צור, מיומנויות אש, הסוואה, ניווט בעזרת כוכבים ועוד. ביער שליד ביתו הוא מקיים יחד עם אשתו איריס פעילויות תחת השם "סדנאות של פעם". הפעילויות כוללות בעיקר חוגים לילדים, אבל יש גם הרבה הצעות למבוגרים כמו ארוחת ליקוטים עשירה, תצפיות כוכבים ואפילו סדנת אש זוגית בה מדליקים אש בפועל, אבל גם "מלבים את האש בין בני הזוג". לראות טיגריס בטבע אל הבושמנים הגיע לפני כשלוש שנים, במסגרת חברות בעמותה בינלאומית לגששות העוסקת בין השאר בתיעוד של מינים המצויים בסכנת הכחדה כגון קרנפים. זו הייתה חוויית חיים, הוא אומר בעיניים בורקות, ומדובר באדם שטייל והדריך במקומות רבים בארץ ובעולם. אני תוהה אם עדיין קיימות בימינו אוכלוסיות שבאמת חיות כלקטים ציידים, עשרת אלפים שנה ויותר אחרי המהפכה החקלאית. "זה לא ילידים מאומנים שמהווים אטרקציה לתיירים?", אני שואל. אבל מניד משפחות מבני 60- בראשו: "הגענו לכפר של כ שבט הסאן, אולי הלקטים ציידים האותנטיים האחרונים שחיים היום בעולם. אנחנו באנו לצפות וללמוד. הכפר שלהם הוא באמצע שום מקום בנמיביה, ולמעט אנשי מקצוע תיירים לא מגיעים לשם". הוא נשוי כאמור לאיריס, אשתו השנייה. יש לו בן ובת בוגרים, הבת משותפת והבן הוא בנה של מירי מנישואיה הראשונים ("אבל הוא בהחלט רואה בי כאבא, הוא גדל כאן בבית). במושב בן עמי, כבן שלישי 1958- הוא נולד ב לזוג הורים שעברו למושב מבת ים. אביו עבד כפקיד, אמו הייתה גננת מיתולוגית בנהריה ובנוסף היה למשפחה משק עזר. כשהיה בן שש עברה המשפחה לנהריה, ולמעשה שם גדל. כבר מילדות, הוא מעיד, נמשך לטיולים ולשטח. "בתיכון הלכתי למגמת אלקטרוניקה, אבל מהר מאוד הבנתי שאלקטרונאי לא אהיה. השקעתי הרבה בתנועת הצופים, בים, אבל הצלחתי לעשות בסוף בגרות אקסטרנית". אני מנסה לברר אם יש רגע מסוים שבו הוא נדלק על השטח והטיולים, וכמעט בלי היסוס הוא יורה: "זה התחיל בספרי הילדים, ביסודי. אייל כץ הוא מכין סכין חדה מאבן מזדמנת, קולע חבל חזק מסיבים של צמח, מדליק אש מחיכוך של שני עצים, יוצא לדיג עם קרס שהכין מעצמות, ובערב נרגע מול המחשב או הטלוויזיה. עופר אבל, תושב הילה, הוא מומחה למיומנויות עתיקות, מסכים לגמרי שאפשר להסתדר בלעדיהן, אבל משוכנע שחשוב מאוד ללמוד אותן ולהכיר את הטבע האדם הקדמון אבלבפתח ביתו. צריף ישן שהקיבוץ מאסבו לפני שלושיםשנה