מגזין רחל פולס "הסיפור קרה לי במסגרת הטיולים של מועדון הזהב מכפר ורדים, בעקבות ביקור ביחידה להנצחת חיילי המודיעין בצומת גלילות. בתחילה אירחו אותנו באולם בו שמענו על פעילויות היחידה בליווי סיפורים, מצגות, פעולות, מפות ועוד. מכל זאת התחברתי מאוד לנושא קורבנות המבצעים. בהמשך יצאנו החוצה לראות את אתר ההנצחה. האתר בנוי כמעין מבוך של חדרים ללא גג, רק קירות. אתה הולך בפרוזדור המוביל אותך מחדר לחדר, מימין לשמאל עוד ועוד. כל חדר מוקדש למבצע מסוים. שמות כל הנופלים חרוטים על הקירות. גם שמותיהם של לוחמים שנפטרו מאוחר יותר, אבל השתתפו בעבר באחד המבצעים. הצער על האובדן קשה לי מאד. בסוף המסלול הגענו לבית הכנסת. המדריך פתח את ארון הקודש והראה לנו ספר תפילה צר וארוך, ומיד סגר את הארון. הוא החל לספר על הפינה השנייה, בה מוצגים בתוך ארונית אלבומים לזכר הנופלים. כל אלבום שייך לדמות מסויימת מאנשי המודיעין שנפלו, ובתוכו סיפור נפילתו של החייל, תמונות ומילים לזכרו שנכתבו על ידי בני המשפחה. אחת לשנה, ביום הזכרון, מזמינה יחידה זו לטקס את משפחות הנופלים. המשפחה מתחברת לאלבום, מוסיפה תמונות או כותבת משהו, מלטפת, נזכרת, ונפרדת שוב. המדריך הציג בפנינו אלבום אחד סגור, וסיפר על חייל שעלה ארצה לבדו ושירת במודיעין. הוא יצא למבצע בירדן דרך שער מנדלבאום, אך נחטף ונרצח על ידי הירדים. נאטמתי. לא קלטתי דבר. משהו קרה, נראה היה לי שהמדריך עומד להחזיר את האלבום לארונית. סליחה, קראתי לעברו, אין שום צילום של החייל? יש, ענה, פתח את האלבום ומיד סגר. קלטתי פני בחור צעיר נחמד מאד. אינני יודעת מה שבר את ליבי, אבל משהו קרה בראותי את מבטו של החייל. הוא לא היה במדים אלא לבש חולצה לבנה. הביקור הסתיים ויצאנו החוצה. איבדתי את השקט הנפשי שלי. ניגשתי אל המדריך ושאלתי: האם אפשר לקבל העתק של הצילום? הרגשתי שתגובותי מושפעות מכח עליון ולי אין שליטה על תחושתי זו. אחרי כמה דקות קיבלתי עותק של הצילום. הטיול נגמר, וחזרתי לשגרה בביתי. הגלריה שפתחתי מכתיבה לי את קצב חיי. אני באמצע ציור חדש, אבל משהו מפריע לי. נזכרתי בצילום של החייל. לקחתי אותו לידי והיתה לי תחושה שהוא, ללא מילים, שולח אותי לצייר את דמותו. ˆ ˆ ˆ הייתי נסערת! לקחתי בד מתאים והתחלתי לעבוד. אני מציירת דמות מקסימה וליבי בוכה. באלבום אין מילים שנכתבות על ידי מבקרים. אף אחד לא אומר "קדיש" לזכרו. תחושתי היא שדמותו נמחקה מעולמנו ללא זכר. כואב לי שהצילום הוא בשחור לבן. רציתי לדעת עליו יותר. מאיזה מוצא הוא? אני רוצה לצייר אותו בצבעים. התקשרתי אל מוטי המדריך, הזכרתי לו שאני המבקרת שביקשה ממנו לצלם לי את תמונתו של בוקעי, וכעת זקוקה לפרטים נוספים עליו. מתברר ששמו יעקב בוקעי, יליד סוריה עלה לישראל לבדו, לחם 1946 . בשנת 1930 במסגרת הפלמ"ח ולקראת סוף המלחמה גוייס למודיעין. הוא נשלח למשימה בירדן, נתפס ונכלא. למרות שבמשך שמונה חודשים עבר עינויים ותקיפה, הוא לא הודה בדבר. באוגוסט הוצא להורג בתלייה. לאחר הסכם 1949 השלום עם ירדן ביקשה המדינה להעלות את עצמותיו לקבורה בישראל, אך התברר כי מעל בית הקברות נסלל כביש רחב (לפרטים נוספים על יעקב בוקעי – ראו מסגרת). הייתי המומה. ככה נגמרים חיים, ללא כל זכר? סיפרתי למוטי שאני ציירת וכעת עובדת על דיוקן שלו. כשאגמור לצייר ולכתוב כמה מילים לזכרו, אני מבקשת להציג זאת על יד האלבומים שעל הקיר. כאשר תסיימי, אמר, תתקשרי ותגיעי אלינו עם הציור, ונפגיש אותך עם המפקדים. כעת יעקב בוקעי ואני מביטים האחד על השני. אני ממשיכה לצייר. מעולם לא חשתי סערה נפשית עם כל נגיעה של המכחול. נדמה לי שהוא מחייך כשאני מציירת את התום והעצב בעיניו. הציור אינו רק על הבד, אלא, גם בנפשי פנימה. אני מתחברת אליו ויש זרימה מוזרה בכל גופי. אינני מצליחה להכיל בנפשי שעלם חמודות זה בגיל נתלה בארץ אויב. איך הלך לבדו 19 אל עמוד התליה? מה עבר בראשו? g יעקב בוקעי הוא מרגל ישראלי שנתלה בירדן . רחל פולס היא 1949- ב ציירת מכפר ורדים. ביקור במרכז למורשת מודיעין גרם לה ליצור דיוקן של הלוחם, וכיום הוא תלוי באתר ההנצחה, לצד תמונתו של אלי כהן. במאמר מיוחד מסבירה הציירת על המשיכה הבלתי מוסברת למעשה ההנצחה המרגל שזכה להנצחה הדיוקן 2022 יולי 341 גיליון | | 12
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=