לידיה גרינפלד אמן מקומי דקלה גרציאני הייתה ילדה נמרצת מאוד. כשהילדים בגן היו ישנים את שנת הצהריים הייתה חומקת החוצה לפינה צדדית, פינת הטבע שלה. ״הייתי מתבוננת בחרקים, טועמת צמחים, שרה להם. ממש חיה, נושמת, טועמת טבע". .1966 היא נולדה בקיבוץ מנרה בשנת "אני זוכרת המון חורש טבעי והמון טיולים בסביבה, גם בגן וגם בכיתות הבוגרות. לילדים היה חופש מוחלט. בחורף היה הרבה שלג. בכיתה ה׳ הייתה לי מורה לאמנות שהנגישה לנו כמעט את כל החומרים שאפשר להביא לתלמידים. תמיד נמשכתי לבנייה, תמיד תלת מימד, פחות ציור. לימים הכרתי את החימר, הלישה, גם בחוג מלאכה וגם בבית הספר האזורי בקיבוץ דפנה". אחרי השירות הצבאי נשארה בקיבוץ שנה ואז יצאה לשנת חופשה. היא לא חזרה. לדבריה ׳התגלגלה׳ לקרמיקה, למדה את הטכניקה של עבודה על אובניים. בבית ברל למדה טכנולוגיה של הקרמיקה, סוד הגלזורות והצבעים. השתתפה בירידים, מכרה כלים, בין השאר בגלריה ידועה בעין כרם בירושלים. בחולון הכירה את שמוליק, בעלה לעתיד, מראשון לציון במקור, ׳קוסם מחשבים'. כאשר החליטו למסד את הקשר, עשו זאת בדרך שלהם: בלי טקס, בלי רב, רק מילאו טפסים שנשלחו אחרי אישור לרבנות. אלה היו ׳נישואי פראגוואי׳, נישואים בהתכתבות. יום אחד אמרה לשמוליק: ״אני לא יכולה להמשיך לגור בעיר, אין מצב״. היא הייתה אז בחודש החמישי להריונה, עם בתם הראשונה. השניים יצאו לבדוק כל מיני יישובים, עד קנינו 2000 שהגיעו לכפר ורדים. ״בשנת מהאמנית מרים שטרן את הבית בו אנחנו גרים. יחד עם הבית, קיבלו ממרים גם את חבריה האמנים. לדקלה שלוש בנות. ביתה האמצעית אובחנה בהפרעה על הספקטרום, ובזכותה הוקמה כיתת התקשורת בבית ספר קשת. אורלי מנדל, שהייתה פעם תושבת הכפר, הורישה לה את תפקיד השאלת ספרי הלימוד ב'קשת'. משם דילגה לתפקיד מורה לקיימות. היא בנתה תוכנית קיימות ומלמדת את המקצוע בכיתות א-ג. דקלה גם אחראית על הטיולים בסביבה, ומעבירה שיעורי קיימות גם במסגרת מועדון קפה בוקר ובמועדון הלובי. כל העת המשיכה לעסוק בקרמיקה. היה לה סטודיו עם אובניים והיא השתתפה בפסטיבלי קרמיקה שהתקיימו בכפר. ״קראו לי הגברת עם הפעמונים, כי עיצבתי בעיקר פעמונים". אלא שעידן החימר נקטע. ״נחשפתי לסרט תיעודי בערוץ שמונה. נדהמתי לגלות שהחומר שמגיע ממפעלי הקרמיקה, אחרי כריית החימר, מנופה ומנוקה והמפעל שופך את הזיבורית לנחלים וגורם לזיהום הסביבה, בעלי החיים והצמחים. כשמדובר באיכות סביבה או בפגיעה בערכי טבע, אני מגיבה מייד ובעוצמה". כתחליף פנתה לאפיק מקיים, הגרוטאות: ״יום אחד, אחרי פינוי השוק בתרשיחא, ראיתי פיסת נייר עדינה מרחפת ברוח. אספתי את הנייר וגיליתי שיש שם עוד. אפילו לא ידעתי מה אעשה בהם. התחלתי לקפל ולשחק עם הנייר. גיליתי עוד דברים, שקיות ישנות, ניירות אריזה. הטבע כל כך יקר ללבי, שחשבתי שאולי הוא מסמן לי ליצור משהו. לכל נייר אופי משלו, התנהלות אחרת. אני מוסיפה דבק פלסטי, צבעי מים וקצת גירים". כל העבודות עשויות מניירות משומשים וחומרים שהטבע השיל בסביבה. אמנות ואיכות סביבה דקלה גרציאני עזבה את החימר כשגילתה כי הוא מזהם, ועברה ליצירה אקולוגית. תערוכה שלה מוצגת בימים אלה בספרייה שושנת הים (קרטון ונייר משי) יצורי הים האבודים (נייר משי) אירופה מתייבשת (נייר וחומרים מן הטבע) 2023 אפריל 350 גיליון | | 26
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=