"ואני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה" (דודו טסה) אני מרגיש שנוא. ומפעם לפעם אני גם שונא בחזרה. זה עוד די נדיר ה"מפעם לפעם" הזה, אבל אני שונא לשנוא, אפילו קצת. לרוב אני מסתפק בביקורת נוקבת, לעתים זה מתפתח לכעס ובמקרי קיצון אני לוקה אפילו בזעם קדוש. בתקופה האחרונה, יא נבלות, הפכתם גם אותי לכזה שמסוגל ממש לחוש שנאה. העמדה הפוליטית שלי ידועה וברורה. אני אמנם רחוק מלהיות אקטיביסט דגול או הגיגן פייסבוק פעיל, אבל פעם בכמה שנים יוצא לי כאן טור פוליטי, הלייקים שלי תמיד בכיוון מסוים, ומכריי בוודאי מכירים את עמדותיי. גם אלו שחושבים אחרת ממני. ובסוגייה שמפלגת ומקטבת את העם היום, אני לגמרי בצד הנכון: הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה היא אסון בעיניי, ואם תעבור – אפילו רק בחלקה, אני חושב שלא ארצה לחיות כאן. ואם היא לא תעבור? זהו, שגם אז אני לא יודע אם ארצה לחיות במקום שבו רבים כל כך חשים כלפיי וכלפי הערכים בהם אני מאמין שנאה תהומית ובוז עמוק. ושוב, במידה רבה ומול ציבורים ואנשים רבים, יש כאן הדדיות – גם אני לא באמת מכבד את דעותיהם, אורחותיהם ודרך התבטאותם של רבים בעם. האם יש לעזאזל תסריט ריאלי שבו בעתיד הנראה לעין מדינת ישראל מתנהלת עם חילוקי דעות עמוקים, שאינם כרוכים בשנאה, תיעוב הדדי וקרע גדול? • • • נכון, מה שבוער עכשיו לי ולמי שחושבים כמוני, זה לטרפד את הרפורמה המשפטית, שהיא למעשה הפיכה משטרית. למזער נזקים, להחליש את הקיצוניים, לשמור על מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, למנוע חורבן. ולמרות הדחיפות של המאבק הזה, אני מוטרד מהמשך החיים כאן גם אם הוא יצלח. אני שומע נבחרי ציבור, כולל שרים בממשלה, נוטפי רוע וארס כשהם מדברים. אני קורא אנשים מהשורה בפייסבוק כותבים בתיעוב ובזלוזל על הצד השני. זה מאפיין בעיקר אנשי ימין, אבל גם בשמאל רבים איבדו את הכבוד כלפי מי שחושב אחרת. אני רואה את האלימות כלפיי מפגינים ואני רואה את כל הרוע הזה זולג למיינסטרים במהירות מבהילה. אנשים שאני מכיר ונחמד לי איתם, אפילו חברים שלי, מתבטאים באופן קיצוני ויוצרים שבר שקשה לראות איך הוא מתאחה. זה כבר לא "קרע בעם"; זה שבר ביני ובינם ברמה הממש אישית. מה ירגישו כל האנשים האלה אם המאבק יצליח והרפורמה תיבלם? לאן יילכו האנרגיות שלהם אם ייאלצו להתאכזב ולחוש ששוב "גנבו להם את המדינה"? • • • אני מנסה להיזכר במחלוקות גדולות שקרעו את העם בעבר, ובלי עין הרע היו כאלה. בסדר לא כרונולוגי, עולות בדעתי התקופות של הסכמי אוסלו ואז רצח רבין, ההתנתקות, ולפני כן פינוי ימית. בכל אחת מהתקופות הללו, המחלוקת "קרעה את העם" כמו שאומרים. היה קיטוב, היו התבטאויות קשות, והייתה תחושה של שבר חברתי גדול. בוודאי שהייתה תחושה כזו לפני ואחרי רצח רבין. נראה לי שהפעם זה חמור עוד יותר, ולא בגלל שאנחנו בעיצומו של האירוע. העוצמה של השבר הפעם נראית לי חזקה אפילו מזו שהובילה לרצח רבין, והסיבות לכך הן שלוש: בשונה מתקופות השבר הקודמות, סלע המחלוקת הפעם הוא מאה אחוז פנימי. מה שעמד על הפרק בהסכמי אוסלו ובתקופת ההתנתקות, היו מהלכים מדיניים בטחוניים. הפעם אנחנו מדברים על אופיה של המדינה מבחינה משטרית פנימית, כך שהמחלוקת מייצגת הבדלי השקפה בסיסיים בין אוכלוסיות שונות בעם. הסיבה השנייה היא האקלים הכללי של הקצנה הולכת וגוברת. תורמות לכך כמובן הרשתות החברתיות, ריבוי הערוצים בטלוויזיה, וגם האלימות הגואה בחברה בכלל ולעניות דעתי גם זו שקיימת בחלק מתוכניות הריאליטי. את המגמה הזו מעצימים פוליטיקאים ונבחרי ציבור, שלעיתים מתחרים זה בזה מי יישמע נמוך גס ואלים בהתבטאויותיו. שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע. הסיבה השלישית וגם הרביעית היא ראש הממשלה בנימין נתניהו. פעם אחת 16- האיש הזה, שמנהיג את ישראל ב 14- השנים האחרונות, וב 28- מ גם אם המאבק נגד הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית יצליח, ספק אם ההקצנה תאפשר לנו להמשיך לחיות כאן ביחד והקרע, ניתן לאיחוי? g , כנסת ישראל, ירושלים 2023 בפברואר 13 . מפגין לבוש כרומאי ומדמה את בנימין נתניהו לקיסר כל יכול שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע | 20 אייל כץ
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=