הדרכים הידועות בחמשת חודשי המלחמה לא הצפנתי מעבר לקיבוץ כברי, אזור התעשייה נהריה וצומת סאסא. לתל אביב והמרכז הגעתי מספר פעמים, ופעם אחת גם לירושלים. חוץ מהעצב הגדול, הדאגה לגורל החטופות והחטופים, הדאגה לחיילים והזעם הכללי שמלווה אותי מאז, החיים נכנסו לשיגרה. שיגרה שונה, אבל תוססת. אפשר לצאת, לקנות, לפגוש חברים, לעשות עסקים, אפילו לבלות. וקולות הנפץ שנשמעים הם כתוצאה מירי של כוחותינו. "זה שלנו", אתם יודעים. מקסימום נפילות שלא גרמו נזק. וגם אחרי שנגרם נזק, קוראים על הרוג פה או פצועים שם, עוצרים אולי לרגע אחד של צער, וכל עוד זה לא מישהו שאנחנו מכירים, מיד מחזל"שים. מעצבן, מטריד, מייסר מצפון, אבל התרגלנו. אנחנו מספרים לעצמנו שזה מלמד על חוסן. זה גם מה שאני מספר לעצמי, אבל מידי פעם גם שואל אם זו לא אנוכיות טהורה, קהות חושים והתעלמות קרה ומנוכרת כלפי כל מי שהמלחמה החריבה את עולמו. ובעוד אני מנהל חיים כמעט שגרתיים, יש את הידיעה הזו שקילומטרים ספורים צפונה מכאן שטחים שלמים מפונים או מפונים למחצה. שכבישים בהם נסענו חדשות נחשבת 11:00 לבקרים (עד כמה שהשעה לבוקר) אמורים להיות ריקים. זו ידיעה מבהילה ומדאיגה, ועם זאת מסקרנת. אז בשבת האחרונה עליתי בגפי על האקסנט, ויצאתי לדרכים. הבטחתי בבית שאין לי שום כוונה להתגרות בגורל, ויצאתי לסיבוב באזור הצפוני של הגליל המערבי. פירוטכניקה מהמרפסת קיבוצניקים מהאזור שאני מכיר התברכו במרפסת שמשקיפה על חתיכת נוף. ומכיוון שלבעלי הבית (הפציפיסטים!) יש משיכה מסוימת למראות קולנועיים, מידי פעם הם צופים מהמרפסת על מה שאפשר. עקרונית זה קורה כשיש ירי ואצלם אין אזעקה, "אבל לפעמים אין ברירה וצריך להפר עקרונות", הם מודים בחצי פה. יש להם עמדת תצפית, הם כבר תפסו בעין ובעדשת המצלמה כמה מחזות פירוטכניים מרשימים, כולל יירוטים של כיפת ברזל. כמו כולנו הם מייחלים שהמלחמה תסתיים במהרה, אבל לחוויית הצפייה החדשה יש מצב שהם קצת יתגעגעו. אני מצלם את הפינה ומציין שגם ביום יפה אצלם. בלילה יותר מעניין, הם מעדכנים, אבל לא מזמינים אותי לחוויית צפייה עם בירה ופיצוחים. החיילת ואני ומתחיל להצפין. 70 אני עולה על כביש קצת אחרי כברי מחסום. אני מאט, פותח חלון, ומכין תשובות משכנעות לכוח הצה"לי שינסה לעצור אותי במשימתי העיתונאית. חיילת חמושה מזכה אותי במבט עייף ובקושי מנידה את ראשה מול נפנוף השלום הידידותי שלי. אני מנווט בין מחסומי הבטון וממשיך. . שבת אביבית 11:00 השעה כבר אחרי נעימה. הכביש כמעט ריק מרכבים. מולי חולפים כמה רוכבי אופנים לבושים בבגדיהם הזוהרים. איך הם לא מפחדים, אני שואל את עצמי, ומרגיש שהקוריאנית שלי היא מינימום טנק. אהבה חקלאית בחזית לקראת מצובה אני מבחין בצד הדרך במכונית חונה ולידה אבא ובן. אני עוצר לידם. הם מירכא, מחכים כאן לחבר שקבעו איתו והסתבך בגלל שהווייז מכוון אותו לבירות. אנחנו מחליפים בדיחה על הפקקים בכניסה לנמל התעופה פתחי שקאקי, והאבא מספר לי שבאו לחווה הקרובה לקטוף תותים. האמא והאחות הגדולה כבר בדרך לשם ברגל. אני מפטפט עם ג'וד, הילד. הוא מדבר באנגלית שוטפת שלמד מפלייסטיישן וסדרות בטלויזיה. שניהם מבטיחים לי שבחווה יש מלא אנשים. אני מתגלגל בשביל העפר, עוקף את האם והאחות, עוקב אחר השילוט הברור, חוצה מטע אבוקדו שניכר כי הוא מטופל, אבל לא כתמול שלשום, ומגיע לחוות "להתאהב בטבע". מפליא, אבל במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול הרוחש יש עשרות מכוניות פרטיות והמון משפחות עם ילדים שבאו לחוויה של קטיף, פינת חי, והתחברות כללית לטבע ולחקלאות. נציגות מרשימה לבני העדה הדרוזית, אבל גם משפחות יהודיות פוקדות את המקום. אם ושתי בנותיה מהיישוב שורשים אפילו הסכימו להצטלם באמצע קטיף התותים שלהן. מאחורי הקופה עומד בעל המקום, ביאליק סולימני. הוא חקלאי ממושב עבדון, עובד גם כמורה ומתנדב במשטרה, ויש לו מבט טוב, הרבה רגישות וחוש הומור בריא. בשלט שמפרט את כללי ההתנהגות במקום, למשל, מתבקשים המבקרים להימנע מלהכניס פירות שקטפו לתיקים האישיים לפני ששילמו עליהם. בסיום הבקשה הסבר, כמעט התנצלות: אנחנו חקלאים, גם ככה קשה לנו. אני מביע את פליאתי על כמות המבקרים לנוכח המצב, וביאליק (זה שמו הפרטי) מעדכן שזה כלום לעומת מה שקורה כאן בשבתות כתיקונן. הוא קצת מסתייג מהרעיון של להצטלם, אבל בסוף מסכים לתמונה משותפת עם קליינטים עמוסי תות טרי. אני מצלם, ובראש מתנגן לי, איך אפשר לחמוק מזה, "תותים, תותים, בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה" (אתניקס, מילים זאב נחמה לחן נחמה ותמיר קליסקי). פירות טריים עושים לי את זה מגיל צעיר, נראות היום אחרת. לגמרי אחרת. סיבוב של שבת בכבישים מוכרים בפינה הצפון מערבית של המדינה אייל כץ שער הברזל הצהוב הסגור במושב לימן | 10
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=