כזו בשבת בדרך כלל כבר יש בה תנועה ואין חנייה. עכשיו היא סגורה ומסוגרת. עוד קצת מערבה, ואני לבד. לגמרי לבד. אני עוצר את הרכב, אפילו לא טורח להיצמד לצד הכביש, ופותח חלון. שקט מעיק ומפחיד. שבת, צהרים, שמש חורפית שמרמזת על האביב המתקרב, זה הכביש שמוביל אל חופיה הצפוניים של ישראל, ראש הנקרה, ובמזרח כביש הצפון על אתריו ויישוביו. בשבתות כתיקונן התנועה בו ערה מאוד. לא פקקים, אנחנו בכל זאת בגליל, אבל רכבים נוסעים בו ללא הפסקה, אנשים מהלכים לצד הכביש, חיים. עכשיו אני ממתין דקות ארוכות עד שרכב בודד חולף על פניי בנסיעה מזרחה. בכניסה לבצת שוב שער צהוב סגור. ובצומת בצת אני שוב מוותר על הדחף לנסוע השומם, 4 צפונה. אני פונה שמאלה לכביש מעיף מבט בשער הצהוב והסגור של מושב לימן, וממשיך דרומה. המסעדות וכפרי הנופש בצדו המזרחי של הכביש סגורים ומסוגרים. התנועה עדיין דלילה מאוד. בחוף אכזיב אני מחנה ויורד מהרכב. זוג רומנטי מטייל רגלית, וכמה רוכבי אופנים חולפים על הכביש הפנימי. אני מטייל שם לפעמים בשבתות שמשיות שכאלה. החוף רוחש מטיילים, רוכבים, נהגי טרקטורונים מעצבנים, ובעיקר דייגים הניצבים על השוניות הגדולות ומטילים חכה. הפעם אני מבחין בדייג בודד במרחק. אני מקווה בשבילו ששב לביתו עם שלל נאה, מגיע לו, ויסלחו לי הדגים המסכנים. החוף יפה כתמיד. הדממה כאן מופרת מרחשי הים, ועדיין יש מתח ומועקה באוויר. אם המלחמה תימשך, יהיה מעניין לראות את החופים בחודשים החמים יותר. שלא נקרא לזה שיגרה אני שוב נוסע דרומה. החניון של גן לאומי אכזיב והכפר של אלי אביבי עליו השלום – "מדינת אכזיב" – כמעט שומם. כשאני מגיע לכיוון גשר הזיו והשכונות הצפוניות החדשות של נהריה התנועה כבר ערה יותר. דרומית לאזור התעשייה של נהריה, כבר קשה להבחין שאנחנו בתקופת מלחמה. מעבר הדרגתי, אבל חד, מאזור רפאים לאזור שבכל זאת שוקק חיים. לא חשתי בפחד של ממש במהלך הסיבוב הזה. אבל כשאני פונה שמאלה חזרה הבייתה, אני מרגיש הקלה מסוימת. סוג של תחושת ביטחון. אני נזכר בשיר נידח ומעולה של החברים של נטאשה מתוך רדיו בלה בלה. "בואו ונקרא לזה שיגרה", שר שם ארקדי דוכין בסרקזם תיאטרלי את המילים שכתב מיכה שטרית. אני מזדהה עם הסרקזם הזה, חושב על המצב המדכא של המדינה, הנגיעות האישיות שבכל זאת קיימות, חבלי הארץ הנרחבים שהפכו עכשיו לאזורי רפאים, על החטופות והחטופים, על הפצועים ועל ההרוגים, וגם על מה שאנחנו מעוללים ועל היעדר האופק האופטימי. הרבה אני לא יכול לעשות בנידון, אני מציין לעצמי בתסכול, אבל לכל הפחות לא אקרא לזה שיגרה. g אייל כץ חוף אכזיב. דייג אחד לבד החניון של חוות "להתאהב בטבע". זה כלום לעומת שבתות כתיקונן מטע אבוקדו. מטופל, אבל לא כתמול שלשום במהדורה דיגיטלית www.alakfar.co.il לקבלת העיתון לדוא"ל כתבו ל: info@eshkol.media 2024 מרץ 359 גיליון | | 12
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=