במשך יומיים, ורק לאחר יומיים חולץ עם ילדיו. הוא לא רצה להגיע לכאן בגלל שפחד מאזעקות. לא היה מוכן לנסוע מעבר לכרמיאל. אבל בזכות השיחה שלי איתו העז להגיע לכאן, והוא שלח לי הודעה שבזכותי התגבר על הפחד. הוא כתב לי 'חיזקת אותי יותר מהפסיכולוג שלי. יש לך תפקיד בחיים ויש לך משהו שאת צריכה להמשיך איתו'. למחרת צלצלתי לדורית, הסברתי לה למה כעסתי, ומאז וחזרתי לפעילות במעגלים". מאז שפרצה המלחמה כל מי שמגיע למסעדה על מדים לא משלם. זה התחיל ממש בימים באוקטובר, ונמשך עד 7- הראשונים אחרי ב היום. מי שרוצה לשלם שיוריד מדים? "בדיוק", היא צוחקת, ומספרת על קשרים שנרקמו בינה לבין חיילי סדיר ומילואים שהוצבו באזור והפכו לידידים. "הם שולחים לי הודעות על בסיס שבועי, ויש כאלה שכבר מגיעים לאזור לסבב שני של שירות מילואים". איך זה קרה? "אחרי הטבח כמעט לא הייתה עבודה. אפילו שחררתי עובדים. לאנשים לא היה חשק לאכול, וגם פחדנו קצת לצאת מהבית. לקח לכולנו זמן להבין מה קורה. יום אחד התיישבה כאן חבורה של חיילים ששירתו באזור. הם רצו עלי גפן ופלאפל, ואני שומעת אותם מהמטבח מחשבים שקל לשקל לראות שיש להם מספיק כסף לשלם. הרגשתי צביטה בלב, ואמרתי להם תבקשו מה שאתם רוצים, ואל תחשבו על כסף. הם ביקשו מנה אחת של עלי גפן, הגשתי להם את כל הסיר והבהרתי שלא אקבל מהם כסף. הם התעקשו, אבל אני עקשנית יותר. לקחתי את הטלפונים שלהם והמשכתי לטפל בהם באופן יומיומי. דאגתי להם על בסיס יומי למרק, לחומוס וגם לבדוק מה שלומם". על כמה מנות ביום אנחנו מדברים? "בהתחלה זה היה מעל מאה, ואפילו מאתיים מנות ביום. עכשיו קצת פחות". איך עומדים בזה כלכלית? "בשלב מסוים באמת נקלעתי לבעיה כלכלית קשה. הרגשתי שאני מאבדת את היכולת להמשיך לתרום. חברה שלי אמרה לי להפסיק, הסברתי לה שאני פשוט לא יכולה. אני רואה את השמחה שלהם בעיניים, רואה את החיוך, רואה שמחכים לי. ואחרי שאמרתי את זה, כאילו אלוהים הקשיב לי והלקוחות חזרו. כמעט בבת אחת. מהחודש השלישי העבודה חזרה והמסעדה הרבה יותר עמוסה מאשר לפני המלחמה". איך את מסבירה את זה? "אולי אנשים התחברו אליי... משהו השתנה מבחינה רגשית. יותר מהכסף, חשוב לי לראות שהאנשים נהנים, שהצלחות ריקות. אולי בעקבות המלחמה אנשים יותר מתחברים לזה. עם ישראל חי, וזה כיף לי. שאשתף אותך במשהו?". בטח. באוקטובר, יום לפני הטבח שהיה גם 6- "ב ערב שמחת תורה, היה כאן עומס גדול. בין השאר היו כאן שתי בנות במדי צופים שחיכו המון זמן לחומוס, וילד שהגיע לקחת הזמנה כשאבא שלו מחכה בחוץ ברכב. אני ראיתי ששלושתם חיכו כמעט חצי שעה, הילד כבר אמר שאבא שלו מתעצבן באוטו, ואני זירזתי את העובדות. זה היה יום עמוס, וחזרתי הבייתה כועסת על עצמי איך לא עמדתי בלחץ. "יום למחרת פתאום אין לי אנשים. לא הבנתי מה קרה. אמנם בבוקר הקפיצו את הבן שלי שבסדיר, אבל לא שמעתי חדשות ולא קישרתי. בשבתות אני רגילה שמשבע בבוקר אנשים עוברים וקונים אוכל בדרך למרכז, ובאותו יום כלום. רק בשמונה וחצי התקשר לקוח שהייתה לו הזמנה גדולה כדי לבטל 'בגלל מה שקורה במדינה'. שאלתי מה קרה, ורק אז שמעתי על האסון. הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי קרח". מקום של תרבות אילנה מספרת שהיא מתחילה את יום העבודה כל יום בחמש בבוקר, ומסיימת אותו רק בסביבות שש וחצי שבע בערב. כשאני שואל איך היא עומדת בזה היא מניעה את ידה בתנועת ביטול: "אני מתה על זה. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה אתה עומד בכל דבר". מה התוכניות לעתיד? נניח בעוד חמש שנים. "אני רוצה שהמסעדה הזאת תהפוך למפגש חברתי. שכל אחד יוכל לפתוח את הלב שלו. החלום שלי הוא שיהיו כאן פעילויות משותפות לבני נוער ולמבוגרים. שהמקום יהפוך לא רק למקום של אוכל, אלא גם של תרבות וחיבור". מגזין תרומות וחיבורים גם בתוך היישוב שלה אילנה פעילה חברתית והיא ציר משמעותי במספר מיזמים. כך למשל חיברה ליישוב את עמותת גלילה, שתרמה ציוד רב לכיתת הכוננות של ינוח. "מנכ"לית העמותה, יעל ברלב, היא לקוחה. כשסיפרתי לה על כך שלכיתת הכוננות שלנו אין ציוד, היא דאגה לתרומות משמעותיות, כולל נעליים טקטיות, חליפות סערה וציוד נוסף שנתרם בשיתוף ארגון 'אחים לנשק'. "יעל גם חיברה אותי לתורם שרצה לתרום לזכרו של סלמאן חבקה. אביב של סלמאן ביקש להקים בחטיבת הביניים שלנו חדר על השם שלו. המחשבה הייתה מעבדת דמיון שתחנך בימים הקרובים". באפריל. 18- מיזם נוסף שאילנה שותפה בהקמתו הוא "מיני ביץ'", שייפתח בינוח ב זהו מתחם פעילות חוץ מקורה, הכולל מתקני פעילות כמו שולחן פינג-פונג, מתקני כושר ועוד. תוכנית נוספת שלה היא מסלול אופניים באזור, משותף לכפר ורדים ולינוח. לדבריה יש כבר תורמים למיזם, שיספק גם פעילות רכיבה ספורטיבית, וגם מידע על פעילויות שונות בשני היישובים, ובמיוחד על נשים משני היישובים שמנהלות עסקים בבתיהן. "הרעיון", מסבירה אילנה, "הוא ליצור תנועת תיירות שמשלבת אופנים, אמנות, תרבות, קניות ואוכל, לטובת היזמים והיזמיות בשני היישובים, ינוח וכפר ורדים". אילנה סעיד וחלק מהצוות. הגאווה הגדולה היא החברויות בין נערות מכפר ורדים לנערות מינוח g המילואמיניקים ביקשו מנה אחת של עלי גפן, הגשתי להם את כל הסיר והבהרתי שלא אקבל מהם כסף. הם התעקשו, אבל אני עקשנית יותר. לקחתי את הטלפונים שלהם והמשכתי לטפל בהם. דאגתי להם על בסיס יומי למרק, לחומוס וגם לבדוק מה שלומם" 2024 מרץ 359 גיליון | | 12
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=