מבע על תארו לכם בני אדם שנכנסו ביער חדש שבו עדיין לא היו ("נכנסו בפרדס"?). היער עבות וסבוך, האפלולית והסבך שבו מסתירים, האנשים מודאגים – היכן הם נמצאים, לאן עליהם להגיע, כיצד ינווטו – וְהַתָבְהֵלָה טות 'גוברת. הם מוציאים סכינים ארוכות וחדות (מאצ ונגל) וחותכים בסבך ("מקצצים בנטיעות"?) 'של הג כדי לראות. איש אינו יכול לראות את חברו, אלא רק לשמוע את קולות החיתוך של הסכין שבידו, ובלאו הכי הדאגה גדולה מכדי להביט מסביב, לראות את האחר ואולי לדאוג גם לעצים עצמם. מצב מסוכן מאד. כדי להתחיל לנסות לפתור את המצב המסוכן חייבים לראות את המצב בכללותו – הדרך היא להתרומם מעל לסבך, לעלים, לענפים ולאפלולית. רק אז נוכל לומר בשפה זה לזה היכן נמצא כל אחד מאתנו, לאן רוצים להגיע ולפי זה איך לנווט. השפה היא הכלי של האדם לתקשר לצורך תיאום ציפיות ופעולות והעברה של תכנים. כדי שאלה יתקיימו, הכרחי שהמתקשרים יקבלו על עצמם את חוקי התחביר והדקדוק של השפה שבה אנחנו מתקשרים. אבל – באותה המידה - הכרחי שיקבלו על עצמם סט משותף של אקסיומות. האקסיומות של כל אדם הם אותם האמירות שעבורו – ולאו דווקא עבור זולתו - מבטאות אמת מובנת מאליּהָ. ללא יצירה של בסיס משותף ומוסכם של אקסיומות – לאנשים שבמעבה היער לא תהיה תקומה אפילו אם יצליחו לטפס מעל לצמרות היער. שני דברים הכרחיים, אפוא: ראשית, היכולת להתרומם מעל לענפים ולעלים ולראות את היער כולו, ושנית – היכולת להסכים על אקסיומות משותפות. ואסור לשכוח עוד תנאי הכרחי חשוב – הרצון להמשיך להיות יחד ולעזור זה לזה. כולנו מכירים את הסיפור – שאותו מזכירים לנו רבים מיכה גודמן – כיצד מדינת ישראל 'ולאחרונה גם דר שנים לדרך כשהאספה המכוננת שלה 75 יצאה לפני כ- – שתפקידה היה ליצור חוקה – מתבטלת והופכת להיות הכנסת הראשונה, ובכך מותירה את ישראל ללא חוקה. החוקה הייתה צריכה להסדיר את יחסי התלות-ההדדית, האיזונים, הבלמים ושיתוף הפעולה בין שלוש הרשויות של שלטון דמוקרטי מודרני – המחוקקת (כנסת), המבצעת (ממשלה) והשופטת (מערכת המשפט). כאמור, זה לא קרה, וכמו שאומר מיכה גודמן: הנס הוא שמדינת ישראל הסתדרה איכשהו, ואפילו הצליחה בתחומים מסוימים, למרות זאת. אבל, לא לעולם חוסן, וכמו שכבר קרה יותר מפעם בהיסטוריה של עם ישראל, מופיעים סימנים מדאיגים מאד לאפשרות של אובדן ריבונותנו כעם חופשי אחד. למען היושר אוסיף כי נכון שאיכשהו הסתדרנו, אבל - היו סימנים 1948 – במבט ארוך טווח, החל מתש"ח, שנות 75 לשבר המערער אותו אנו חווים עכשיו. ב- המדינה לא התחלפו בה ממשלות אחת לארבע שנים אלא בממוצע אחת לשנתיים: במקום שהיום תכהן , מכהנת בה היום הממשלה ה- 19 או ה- 18 הממשלה ה- . זו אי-יציבות שמזכירה דיקטטורות ו"רפובליקות- 37 בננות". הכתובת הייתה תמיד על הקיר ולכולנו היה נוח להתעלם ממנה. אנו טועמים עכשיו את הטעם הנורא של החטא הקדמון הזה, ואם לא יתאחדו כל אלה שמאמינים שאת ההתדרדרות הזאת יש למנוע, הרי שזוהי, חלילה, רק ההתחלה של מה שעלול להיות הסוף. כדי שלא ייווצר רושם כאילו אני מנסה להתחמק מן הנושאים הספציפיים כליל, אציין שאישית אני סבור שיש מקום לשינויים מסוימים, כדי שיוליכו לחוקה קבילה ומאוזנת. התיקונים הראשונים הנדרשים, להבנתי, הם לא רק בנושא הרשות השופטת אלא גם תיקון שיבטיח הפרדה שלמה, שאינה קיימת היום, בין כנסת לממשלה. ,'אבל, " לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת, ג ). קודם כל הבה נצא מן האפלולית והסבך כדי להמשיך 'א את החזון הציוני, לפתח אותו ולגדלו ביחד. האם כל טה החדה שלו בסבך 'אחד מאתנו ימשיך לנפנף במאצ ונגל או שנדע להתעלות מעליו, לחיות 'האפלולי של הג יחד ולהגשים – כל אחד בדרכו ויחד עם זה במסגרת מוסכמת של אקסיומות וחוקה לכל – את החזון הציוני של מדינה עברית חופשית, מאוזנת ומצליחה עוד יותר. אני מחפש את המנהיגות שתפסיק את הקזת האנרגיה העקרה על ריב-האחים שנובעת מהתסכול ההדדי והכעס עקב העדרה של חוקה, ותשקיע אותה כדי להתעלות מעל לאפלולית הסבך כדי ליצור סיכוי לתיקון עולם. "במקום שבו אנשים צודקים, לא יפרחו פרחים באביב", כתב המשורר יהודה עמיחי. "ייקוב הדין את ההר" היא אמירה שיש בה יסוד קיצוני. יש בחיינו עוד דברים לבד מדין או צדק. אני קורא לשני הצדדים – כל אחד והדין שלו והצדק שלו - להסכים שהדין אולי לא ייקוב את ההר מקצהו האחד אל האחר, להיות פחות צודקים ולדאוג שההר ימשיך להיות ושפרחים יפרחו עליו לפחות באביב. 2023 יעקב ליכטר – יובלים / מרץ, רפורמה משפטית - להתבונן מעל לסבך ולהעז לא להיות צודקים לחלוטין חושבים ירוק למען איכות הסביבה 2023 במרץ 23 14
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=