לפחות הם יודעים איך לשגע את המורה – בעברית מצוינת. ולפעמים יש גם שיעורים של חסד, כשהם מתעניינים פתאום בנושא (באמת שעדיין לא הצלחתי לפענח מה יעבוד ומה לא). משתפים פעולה, מדברים, משתדלים, ויוצא שאני מכירה אותם קצת יותר, והלב שלי מתמלא בשמחה ובסיפוק, ומתרחב עוד קצת. בהתחלה לקח לי זמן להבין אותם, לקלוט מה באמת רמת העברית שלהם. בשיעורים הראשונים יוצא לרוב שמדברים עם תלמיד.ה או שניים שיודעים עברית, ואז נדמה שהרמה של העברית בכיתה גבוהה. לקראת השיעור השלישי פתאום נופל האסימון: הם כנראה בכלל לא מבינים אותי כמו שחשבתי, ועלי להתאים את רמת העברית, ובעיקר - להתעקש שיפסיקו לתרגם אחד לשני כי "רדאן לא תהיה אתכם בכל מקום - אתם חייבים ללמוד להבין ולדבר לבד. לאט לאט. אני אחכה שתיזכרו במילה". אבל הם קצת מתביישים שלא הבינו, ואין להם סבלנות, וכנראה גם לא רוצים לאכזב אותי. יותר מאשר מדברים עברית, במהלך השיעור, מסתבר שיש להם נושאים ממש, אבל ממש חשובים לדבר עליהם. בערבית. במשך שלוש שעות! כבר באתם, אני אומרת להם, אתם כאן, אני כאן - בואו נדבר. ומפריעה להם בעברית. חוץ מהבונוס של העברית, פעמים רבות חשוב לי לגרום להם לחשוב ולהתבונן קצת אחרת על נושאים שונים. למשל דיברנו על בעלי חיים, דווקא מהפן של ... יכולות הריפוי שלהם. הרחקנו עד לים, לדולפינים. אחר כך חזרנו לכאן, למציאות המורכבת של כלבים וחתולים ביישובים הערביים. וזה עושה שינוי. קטן. אני אוהבת כשהם מלמדים אותי מדי פעם מילים בערבית, מספרים לי על עצמם, על מנהגים ומסורות. כשדיברנו פעם על נושא החגים בדתות השונות, סיפרתי להם על צום יום הכיפורים. שעות? זה ממש 26 "מה? אתם צמים קשה!" אמרו - להפתעתי. איך קשה? אתם צמים חודש! "כן, אבל אוכלים בלילה, זה יותר קל". ועל פסח – "נו, החג הזה שאתם צמים שבוע" טוב, לא בדיוק צמים, אפילו להיפך, רק לא אוכלים לחם... אז לסיכום - מה למדתם משהו חדש היום בשיעור? "שהיהודים אוכלים הרבה" – אמרו ברצינות גמורה. אנחנו מגששים, מושיטים יד ומילים, ויוצרים גשר עדין וגם חוויה נעימה. למחרת הבחירות האחרונות לימדתי את אחת הכיתות. התלמידים היו שפופים לגמרי. בחדר המורים הייתה אווירה קודרת. תשמעו, זה בעיקר פוליטיקה. מדברים הרבה ועושים פחות – ניסיתי לעודד אותם (ואותי). עם זאת, חוץ מהפעם הזו, אין שיח פוליטי בבית הספר. התלמידים שקועים בעולמם עם בני גילם, לא יודעים כמעט כלום בקשר למה שקורה מסביב. "הם לא מתעסקים בכלל בזהות הלאומית שלהם, אין להם מושג" אמר לי אחד המורים. הוא סיפר שהבן שלו למד בבית ספר גליל, הדו-לשוני, שם הם עוסקים כל הזמן בזהות, ומודעים הרבה יותר מאשר בבתי הספר הערביים. ואני – ליבי קצת נצבט לשמע הדברים, צופה כבר את ההתמודדויות העתידיות המורכבות שלהם עם הזהות ועם החברה היהודית. אני אוהבת את התלמידים שלי. למדתי להכיר אותם. אבל בחוץ – האם יחכו בסבלנות שהם יסיימו משפט בעברית? יתייחסו אליהם בכבוד הראוי? הרי בסוף לא היה צורך בשיעורים הללו כדי להיווכח שוב: בסך הכל – אנחנו ממש, אבל ממש, דומים. ותלמידים הם תלמידים, הם תלמידים – בכל גיל ובכל מקום, בכל שפה - בעברית ובערבית. • • • *מורים וצוותים רבים (גם מיישובי משגב) שותפים לפרויקט המיוחד הזה, אך עד למועד ירידת העיתון לדפוס לא התקבל אישור לפרסם פרטים ספציפיים, ולכן הבאתי כאן את החוויה האישית ואת נקודת המבט שלי. תקווה 2023 באפריל 20 חושבים ירוק למען איכות הסביבה 27
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=