הָעֵמֶק ביום שלישי, כמה שעות לפני כניסת החג השני, נסענו להסניף טבע. מזג האוויר היה נפלא. חמים וקריר במידה, אפרורי ושִמשי במידה, איזון עדין ונדיר במקומותינו. מיד בירידה מהאוטו, סמוך לשביל צמוד לקיבוץ הסוללים (סינגל), התמלא האף בניחוחות מופלאים, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מוקפים בשִפעַת פריחות בר חינניות מאין כמותן. ּפִשתה ורדרדה (חֶלקה בפריחה מלאה וחֶלקה בניצנים כל כך עדינים שבא לצייר), תלתן אדום, גזר בר (אחיגזר), ברקן סורי בהדר סגוליותו, חרצית לבנה, דרדר כחול, לוטם שעיר. מה עוד נבקש. רק להַלֵּך בנינוחות, לנשום את הריחות ולראות את המראות. להניח לנשמה להתמלא ּבַבְּריאּות הטבעית הפרו ׂשה לפניה. בלי הסברים, בלי טיעונים, בלי הצטדקויות. פשוט להיות. איזה עמק? אינני רוצה להעליב איש, אבל כשאומרים "העמק" בהא הידיעה, הכוונה לעמק שלי, לעמק יזרעאל. אַבָּא עוֹשֶׂה בּוּשׁוֹת בחזרה בבית פותחים את הדלת, והניחוחות מהתנור נושאים הבטחה שעוד רגע נתענג על ארוחת חג טעימה. ברקע הרדיו בווליום נמוך, ותוך כדי מזיגת המרק אני שומעת בחצי אוזן "הלך לעולמו"... "היה"... "נחשב" ורצה להגביר. הידיעה על מותו של מאיר שלֵו תופסת אותי כל כך לא מוכנה, ולוקח לה זמן לחלחל. אני עדיין תחת השפעה, מבוסמת מקסמֵי גינת הבר של הטבע. הריאות שמלאו עד גדותיהן מסרבות לחזור לנפח הרגיל מהר כל כך. גם באמצע ניסן עצוב למות. מרגישה שאיבדתי חבר קרוב, ומבינה מדוע הגדת החירות המופלאה שהופקה השנה נותרה מיותמת ממשפטיו החדים כתער, שמחזקים ומפקסים את המחשבה והרגש, לפחות את שלי ובטח עכשיו. הביקורת הנוקבת שלא חסך משומעיו על הארץ הסבוכה הזאת ועל אדמת המריבה שעליה אנו חיים ונלחמים, היא רק עדּות לאהבתו העצומה, היסודית והבלתי מתפשרת אליה. בהתקרב ימי הזיכרון והעצמאות, ימי "הבעד והבנגד", יותר ממנחם לזכור אותה: בכל פעם שאני נוסע לחו"ל מגיע השלב – אחרי יומיים וחצי בערך – שבו אני נתקף געגועים ארצה. גלית שחםלִיגַת הָאַלּוּפוֹת / גלית שחם, תושבת רקפת. עוזרת להגיד ולכתוב את מה שכבר חייב (!) לצאת לאוויר העולם. אלבומי תחנות חיים. www.bediyukze.co.il || 054-9101465 || galitsg@gmail.com עבודות אקדמיות ומאמרים. תוכן לאתרים חושבים ירוק למען איכות הסביבה 2023 באפריל 20 30
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=