>> בסוף חודש אוקטובר השנה ייערכו הבחירות לרשויות המוניציפליות, והתקשורת הארצית התחילה בניתוחים והערכות מצב לגבי הנושאים שיובילו את הבחירות לרשויות. הנושא המרכזי שנמצא על סדר היום הציבורי הינו ההפיכה המשפטית המסוכנת והנזקים שעלולים להיגרם לחברה ולכלכלה הישראלית במידה שהתוכנית תצא לפועל. כבר בנתוני חודש מרץ נראית האטה משמעותית במשק, וביצוע המדינה בגביית מיסים נמוך באופן משמעותי מהתקציב. בזמן שהכלכלה העולמית מתכוננת ליציאה מהמשבר ברבעונים הקרובים, כלכלת מדינת ישראל אינה משנה כיוון, והאינדיקטורים הכלכליים ממשיכים להיות במגמת ירידה, למרות שאלו העולמיים משתפרים. התוצאה הישירה של מציאות זו תהיה העמקת הפגיעה בתושבי הפריפריה ובתקציבי המדינה. הפריפריה נמצאת בסוף סדר העדיפויות, ובעת קיצוץ תקציבי אנחנו נהיה הראשונים להיפגע. בימים שבהם הפריפריה משוועת לפיתוח מואץ, המפתח נמצא בדמות צמיחה של הארנונה העסקית ברשויות. כדי שזה יתאפשר, חייבים לחזק את השלטון המוניציפלי כמנוף לפיתוח. השנים באות וחולפות. ועדות בכנסת ומבקרי המדינה לדורותיהם מפרסמים דוחות. מערכות בחירות באות, הולכות ושוב באות. אך דבר אחד נשאר על כנו, כעובדת חיים שמרחפת ברקע, ולמרבה הצער נותרת רק בשולי התודעה הישראלית: מצבן העגום של הרשויות המקומיות בפריפריה. בכל מדד שהוא: שירותים לתושב, אפשרויות תעסוקה, – ישראל לא מצליחה להשוות ביניהן לבין 'חינוך וכו "גדרה עד חדרה". הן משתרכות הרחק מאחור. האם זו גזירת גורל? האם יש דרך לשבור את התבנית? התשובה היא: בהחלט. מענקי האיזון של המדינה ומשרד הפנים ימשיכו להצטמצם. מענקי איזון ניתנים לרשויות שלא מצליחות לסיים את השנה באיזון תקציבי. המדינה – כלומר: אני, את ואתה משלמי המיסים – מכניסה את היד לכיס ו"מרימה" את הרשות המקומית המתקשה. בבסיסה, הכוונה כמובן טובה. אבל אז הבינה המדינה שאין קריטריונים ברורים לגבי איזו רשות תקבל איזה מענק. ובמילים אחרות: זהו שדה משחקים פוליטי, שבו המקושר או "המקומבן" או הצועק חזק יותר – משיג את הנתח שלו. וכאמור, הכל מדיד: הנתונים של הלמ"ס, שמתפרסים על פני טבלאות ארוכות-ארוכות שנוגעות לכל תחום אפשרי, הם כמו ספר פתוח ששוטח את סיפורם העגום של תושבי הפריפריה. זכאות לתעודת בגרות? משתרכים מאחור. שירותי בריאות? משתרכים מאחור. תוחלת החיים? אפילו בנקודה נוראה זו, התשובה היא אותה תשובה: משתרכים מאחור. גידול באוכלוסייה. פה, מסתבר שמדובר במעגל קסמים רע: גם אם יש רשויות שמצליחות למשוך אליהן תושבים חדשים, ועל כך מגיעות להן כמובן מחמאות (למשל, כי הן מציעות פתרונות דיור בני השגה ביחס למרכז הנתון במשבר) – הרי שהדבר רק עלול להעמיק את הבור התקציבי שלהן. וזאת משום שדיירים חדשים זקוקים לשכונות חדשות; ושכונות חדשות זקוקות לכבישים, לחשמל ומים, לגני ילדים, לבתי ספר. וכל זה אומר: עוד ועוד הוצאות. תאמרו: אבל אם ליישוב יש יותר תושבים, אז גם יש יותר ארנונה שהם משלמים. ובנקודה זו אנחנו מתחילים לגעת בלב הבעיה – אך גם בפתרון. הבעיה היא, בפשטות, שההכנסה מארנונה שמשלמים התושבים אינה מספיקה. על כך יש להוסיף את הצטמקות המענקים, שכבר נגענו בה, ואת שיעור הגבייה – ככל שיישוב יהיה עני יותר, כך הוא ירחק יותר ממצב שבו כל תושב ותושב משלם ארנונה. אז מה הפתרון? אם בוחנים את ההכנסות של יישובים גדולים ומבוססים כמו תל אביב, ירושלים או באר שבע, רואים שבכולן הארנונה מעסקים מהווה חלק עצום (וזו עוד 2020 מההכנסות. לפי נתוני הלמ"ס לשנת 67% שנה שברובה הייתה הושפעה מאוד מהקורונה!), מההכנסות מארנונה בתל אביב הגיעו מעסקים, והן 55% מיליארד שקל. בחיפה, 1.85 הסתכמו בקרוב ל- 657 מההכנסות מארנונה הגיעו מעסקים והסתכמו במיליון שקל. אפילו בירושלים, עיר שמתמודדת עם מההכנסות באו 50% אוכלוסייה ענייה ועם בעיות גבייה, מארנונה עסקית. נכון שאלו ערים גדולות ומרכזיות, אבל אין שום סיבה לא לאמץ מהן את העיקרון: הארנונה העסקית היא קו החיים של יישובים. היא המפתח למעבר מגירעונות ואיכות חיים נמוכה – לצמיחה ושגשוג. על מנת ליצור צמיחה בהכנסות מארנונה עסקית יש לדאוג לפיתוח כלכלי מואץ שיאפשר הקמת מפעלים, אזורי מסחר ותעשייה, משרדים ומטות של חברות גדולות, ולקדם מעבר של חברות מהמרכז לפריפריה. אלה לא חלומות באספמיה. קחו למשל את המועצה אלף תושבים (כולל 32 האזורית משגב: זו רשות ובה שישה יישובים ערביים), שפרוסה על פני שטח אלף דונם, והתקציב שלה עומד 170 גדול של הבחירות המוניציפליות והאתגר הגדול של הפריפריה פרופ' אסף אברהמי פיתוח עסקי במשגב / הכותב תושב גילון, חבר מליאה, חבר הנהלת המועצה ויו"ר הועדה לפיתוח עיסקי במשגב, ד"ר בהנדסת תעשיה וניהול, פרופ' אורח בטכניון ומנכ"ל חברת תוכנה חושבים ירוק למען איכות הסביבה 2023 2023 במאי 18 26
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=