/ יעקב ליכטר מבע על דמוקרטיה? גבירותֵי ורבותַי: מדינת ישראל עוסקת בסיפור הלא-נכון מזה מספר חודשים שישראל נמצאת באירוע שהוא תערובת לא-אינטליגנטית של מהומה, בורּות, טלטלה, אי-חוכמת המעשה ומשחק פוליטי ציני. אפשר, חלילה, לדבר אפילו על עיוורון מרושע ומכוון של ממש. שמות רבים ניתנו לו: "רפורמה משפטית", "מהפכה משפטית / שלטונית" ועוד. אני טוען כי השמות הללו מגמתיים, אינם אמת, מהווים זריית חול בעיניים. כי הסיפור האמיתי שונה לגמרי. בעיית השורש האמיתית בישראל איננה מתמקדת ברשות השופטת עצמה ותו לא, כפי שמשתקף מן ההתבטאויות של הפוליטיקאים, של התקשורת ושל האזרחים - על שלל דעותיהם, שנסחפים אחריהם. הוויכוחים העכשוויים סביב הרשות השופטת נובעים מבעיית השורש האמיתית: המבנה השלטוני, השורר בישראל מאז יום היווסדה, יוצר תנאים שבהיעדר אופציה אחרת הפוליטיקאים – על-פי-רוב מן האופוזיציה, משתמשים ברשות השופטת ככלי לשם השגת מטרות פוליטיות. זאת בניגוד לייעודה המקורי, הלא-פוליטי, של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית. כיצד קורה הדבר בישראל? ובכן, הרשות המחוקקת (כנסת) היא היחידה שנבחרת בבחירות ישירות ע"י העם. הרשות המבצעת (ממשלה) נבחרת בהליך פוליטי ע"י קואליציה שמתגבשת נסיבתית מתוך חברי הכנסת, ולא בבחירה נפרדת וישירה של העם. וכך, מצד אחד הרשות המחוקקת אינה שואבת את סמכותה ישירות מן הבוחר אלא בתיווך של הכנסת, ומצד שני נוצר מצב של זהות בין החלק הקואליציוני ברשות המחוקקת לבין הממשלה, שתפקידה – פורמלית – לבצע ולאכוף את החוקים. שתי הרשויות הפוליטיות, המחוקקת והמבצעת, הופכות באופן מעשי להיות רשות אחת בפועל, והאינטרס הפוליטי הראשוני והמשותף גורם לכך שלא יהיו, בעצם, איזונים ובלמים ביניהן. זו פגיעה חמורה ברעיון הבסיסי ביותר העומד ביסוד המדינה הדמוקרטית – הרעיון של מניעת הצטברות של כוח וסמכות עודפים באיזושהי רשות מרשויות המדינה, קל וחומר בשתיים מהן, שמזינות זו את זו בהגדרתן. עקרונית, מה שנותר למאבקים פוליטיים הוא הרשות השלישית, הרשות השופטת. וכך, באופן בלתי-נמנע, הדרך לנהל מאבקים פוליטיים עוברת דרך הרשות השופטת. אבל בנוסף להיותה מסלול של ברירת מחדל, היא מתבקשת גם אופרטיבית. על מנת שמשהו ייעשה, ישתנה ויהפוך לעובדה (למשל, חוק חדש יחוקק), צריכים לחבור יחד שלושה מקורות של כוח: סמכות, עוצמה והשפעה ס). '(תורת הארגונים של יצחק אדיג הכוונה היא לסמכות הארגונית הפורמלית; 'סמכות'ב מתייחס לאלו שלמרות שאינם נמצאים 'עוצמה' המונח בערוצים הארגוניים הפורמליים, כוחם לגרום ליישומן מתייחסת 'השפעה' או לאי-יישומן בפועל של החלטות; לאותם אנשים שאמנם אין בכוחם להשפיע ישירות על שינויים והחלטות, אך אלה אשר בכוחם להשפיע ולקבוע מוצאים לנכון להיראות כמכבדים אותם ומקשיבים להם. פורמלית, הכנסת היא בעלת הסמכות הפורמלית היחידה לחוקק, אבל בישראל הממשלה והכנסת שלובות זו בזו בשני היבטים: ראשית, מעצם תהליך ההיווצרות של הממשלה כמפורט לעיל, שנית - מכך שחלק משמעותי מאד מחברי הכנסת של הקואליציה הם שרים בממשלה, ולכל אלו הוסף את העובדה שהדרך שבה הממשלה תבצע את החוק שנחקק יכולה להשפיע על מהותו ואפילו למוסס אותו לחלוטין. כדי להשלים, מעשית, את שלישיית הכוחות, יש להוסיף . ברירת המחדל נותרת, 'השפעה'את אלמנט הכוח של ה כאמור, ברשות השלישית, השופטת. השופטים העובדים בה מהווים קבוצה שנהנית מלכתחילה מן הכריזמה היתרה שמוסיפים לה גינוני התהליך המשפטי ומן האמונה הבסיסית שבית המשפט מתעלה מעל ומעבר לבני האנוש העובדים במסגרתו, ומייצג "צדק שרשום בספר", צדק מוחלט. לא פלא הוא שבשיטת הממשל ) ישירות elected( הישראלית השופטים אינם נבחרים או לפחות בעקיפין ע"י העם, כמו במדינות דמוקרטיות ) ע"י selected( אחרות (למשל, ארה"ב) – אלא נִבְרָרִים ) המשפטית, milieu( וועדה שהרוב בה הוא מן הסביבה והשאר מ- "גוש הרשויות המאוחדות" של הקואליציה והממשלה. הדוגמה האמריקאית מצביעה על נקודת השקפה אחרת, ועשויה להבהיר ולהרחיב את התמונה. בארה"ב, כל שלוש הרשויות נבחרות ע"י העם ישירות או ממונות ע"י הסנאט = נציגיו הנבחרים. הן הרשות המחוקקת (קונגרס בית הנבחרים), והן הרשות המבצעת (נשיא ארה"ב). כך + גם הרשות השופטת. הרשות המחוקקת ונשיא ארה"ב נבחרים בבחירות ישירות ע"י האזרחים. שופטים בערכאות השונות) נבחרים ע"י העם states – מקומיות (במדינות – בחלקן בבחירות ישירות ע"י העם; בחלק מהמדינות - תוך ציון מפורש ומחייב של זיקתם המפלגתית, במדינות אחרות ללא ציון השתייכות מפלגתית; יש גם מדינות שבהן בית המחוקקים הנבחר של המדינה הוא הקובע את השופטים; יש מדינות שבהן מושל המדינה הנבחר הוא הממנה אותם, או בלעדית או באישור נוסף של בית המחוקקים הנבחר של אותה מדינה או של אישור בנוסח חושבים ירוק למען איכות הסביבה 2023 ביוני 22 28
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=