ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 118 115 א-לה כפר עשור בלעדיו מסיק הזיתים בעיצומו, אמצע הסתיו, האלות בשלכת צובעות את מורדות ההרים בשלל צבעים צהבהבים, אדומים וכתומים, הסתווניות והכרכומים החלו לפרוח וכמוהן גם החלמוניות. במשנה קראו לתקופת שנה זו, תקופת תשרי, החודשים תשרי, חשוון וכסלו. כך היא מופיעה, יחד עם שלוש אחיותיה - תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז – בשולי גלגל המזלות בבתי הכנסת הקדומים בבית אלפא ובחמת טבריה. ובכן, לכאורה תקופת תשרי היא דבר קבוע וידוע, שאפשר לצפות אותו מראש. ובכל זאת היא באה עלינו בכל שנה לפתע, מוצאת אותנו לא מוכנים, בתוספת האמרה הקבועה "שנה כזאת עוד לא היתה". בפרשת השבוע בשבוע שעבר קראנו על המבול, על נח והתיבה, והשבוע נקרא את סיפור מגדל בבל. שני מיתוסים מעניינים הבאים מיד לאחר סיפור הבריאה ומטרתם ללמד את החברה האנושית את האחריות שיש לה. לא לאלוהים או למישהו אחר, אלא לחברה האנושית בעצמה. הרבה פלפולים ופרשנויות נכתבו על פרשות אלו, כיצד יכול להיות שהבריאה, היצירה ה"מושלמת" של האל, אינה שלמה, וצריך לתקנה על ידי מבול. באחת הפרשנויות שקראתי מצאתי תשובה מעניינת: דווקא הברית שכרת האלוהים עם נוח, בצורת הקשת, מראה שאחרי המבול לא הכל זך, טהור ושלם. שהרי לפני המבול לא היתה יכולה להיות קשת מאחר שהאוויר היה זך וטהור ולא היו בו אדי מים, ואילו אחרי המבול אדי המים איפשרו את שבירת האור ויצירת הקשת. בימים אלו אנו מציינים עשור להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בידי מרצח שפל יהודי. בחרתי להביא דברים שכתב הסופר מאיר שליו תחת הכותרת "החלל האחרון של הפלמ"ח": "מה נותר אחרי המילים המתייפות, חשבון הנפש, הפיוס, המורשת, האחדות? נותרו מילות אמת פשוטות – בין כעס וכאב. המילים ששום אחדות מדומה לא תמחק. לא פילוג, לא מלחמת אחים. כעס בוז – כן, כעס על הקרקע שהצמיחה את הרוצח, בוז לרעיונות שבעטיים רצח. ונותרו הגעגועים, הגעגועים לאדם שלא אמרנו די שבחו בפניו, לאדם ישיר וישר, שגם אם לא כולנו הסכמנו לכל דעותיו ולכל מעשיו, ידענו שזה האיש, זה תוכו, זה ברו והם שווים. והגעגועים לאדם שלא נסגר בתוך המתחם המבוצר של דעותיו. שבגיל שבו האמונות כבר מתעטפות באבן והתפיסות קופאות, ואין סוטים יותר מן הדרכים הרמוסות, פתאום, בתנופה גדולה, זינק מתוך תלמי חייו אל דרך חדשה. ושורשיה של התפנית למי שזוכר, נעוצים עוד ביצחק רבין הצעיר, שכבר בנאום על הר הצופים, תיכף אחרי מלחמת ששת הימים, אמר שאנחנו, היהודים, איננו מסוגלים לשמחת הכובש והמנצח. כך אמר – והנה קם עליו יהודי ורצחו נפש. והגעגועים לאדם שהוא גם בן לדור, דור עלומים שהולך וכלה לנגד עינינו. דור אחד ונפלא מכל הדורות – דור הפלמ"ח. דור שהיה ההיפך מטפילות, ההיפך מהשתמטות, ההיפך מהוד והדר, ההיפך מקיצוניות, ההיפך מדמגוגיה. דור שלגלג על משבחיו, אבל כן, מגש של כסף וכן, רעות שכזאת. והגשם, דומה, עודו יורד על פני הרעים החיים המכסים את פניהם ועל פני הרעים המתים אשר אינם מכסים עוד. וכמה מחריד היה צחוקו של הגורל, כי אל כל הכתרים שהיו ליצחק רבין, נוסף התואר הנורא מיותר הזה – החלל האחרון של הפלמ"ח". אסיים בשירו של נתן יונתן "הסתיו בלעדיו" ובהצדעה ליצחק רבין. קריאה נעימה, ימים טובים שוב הרוח נושבת קרירה - ככה שר בחלוף אש הקרב... שנוסיף עוד קיסם למדורה? איך עברו הזמנים בלעדיו. ושוב סתיו. זר שירים ממלים שאהב: על הנגב יורד ליל הסתיו כי רעות שכזאת לעולם לא תתנו לשכוח אותה. / נתן יונתן הסתיו בלעדיו נעשה את השיר כמו זר של פרחים, ממלים אחרונות שהאיש ההוא שר, משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים, מילדים שהדליקו נרות בכיכר, מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר, מכל אלה נדליק להבה של תקווה, היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר. שירו שיר לשלום הוא קרא...
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=