123 | פתח דבר | א-לה כפר 126 א-לה כפר לא אפוס של מלחמה הימים הללו שבין חג הפסח ליום העצמאות תמיד מעוררים בי מחשבות רבות. לצדו של האביב הפורח מכל פינה ובעידודו של מזג האוויר המתעתע, מתגולל במחשבתי מדי שנה הגורל ההיסטורי של עמנו אותו אנו מציינים בתקופה זו של השנה בשורה של אירועים הרודפים אחד את השני ומעבירים אותי משמחה לעצב ומתוגה להתרוממות. חג הפסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. חודש אחד, ארבעה ציוני דרך משמעותיים כל כך בחיי עמנו. האפוס שלנו הוא אפוס היציאה מעבדות לחירות. אנחנו עם עתיק מאד, ואחד המעטים שאין לו אפוס של גבורת מלחמה. לא נכתבו אצלנו שירות כ"עלילות גלגמש" או "איליאדה והאודיסיאה" כאותן שירות המאוחרות של רולן הצרפתי המלך ארתור האנגלי, הארולד הנורדי, או הניבלן הגרמני. האפוס הגדול שלנו הוא לא אפוס מלחמה, אלא אפוס של יציאה משעבוד לחירות ונדידה במדבר אל הארץ המובטחת. אמנם "מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף", אבל התהילה היא ל"ימין ה'" ולא לימין אדם. ארבעים שנה נדודים במדבר, ויסעו ויחנו, נסעו וחנו, ובתוכם מתן תורה מהר סיני. זהו הזיכרון הלאומי העמוק ביותר שלנו שנתקדש על ידי המסורת וגיבש את השבטים לעם. כיבוש כנען על ידי יהושע ומלחמות המגן של השופטים מסופרים כהיסטוריה משובצת באגדות ארכאיות, אך לא יהושע ואף אחד מן השופטים, לא נתקדשו כמשה ואהרון, ולא דוד הכובש נחקק בדעת הדורות אלא דוד הנער, הרועה המכה את גולית, ודוד נעים זמירות ישראל בעל התהילים. לא שלמה השליט, אלא שלמה החכם מכל אדם. אינני איש דתי, אבל אני מאמין בכוחם של מיתוסים המלווים היסטוריה של עם. המיתוס יש בו היסטוריה, יש בו חוכמה עממית, יש בו גורל ויש בו תחושת עתיד. מה נפלא הדבר, יחיד ומיוחד ואין שני לו בתולדות העמים, שהמיתוס הלאומי שלנו פותח בשתי המילים: "לך לך"! שתי מילים הן כמו מפתח מוסיקלי הקובע את המנגינה להיסטוריה של אלפי שנים. היציאה לדרך הנדודים, הכמיהה למולדת, ההתעוררות הרוחנית וחוזר חלילה. התקופה הזו שבין הפסח ליום העצמאות מחברת במחשבותיי את ההיסטוריה הרחוקה, זו שלפני אלפי שנים, עם זו שמלפני רק עשרות שנים – השואה, הכרזת המדינה, מלחמות ישראל ועם ההווה והעתיד שלנו. אסיים בשירו של דידי מנוסי "מי שחלם", ובתפילה שכל חלומותינו יתגשמו. קריאה מהנה מי שחלם לו, הן נשאר לו החלום. מי שלחם לו, לא ישכח על מה לחם. מי שנשאר ער כל הלילה, עוד יראה אור יום, מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם. מי שהבטיח לא הניח את חרבו, מי שקראו לו, הוא צעד בראש כולם. מי שאהב לו, עוד צפויות לו אהבות רבות, מי שהלך הוא לא יאהב עוד לעולם. וההרים עוד בוערים באש זריחות, ובין ערביים עוד נושבת רוח ים. אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות מי שהלך, שוב לא יראה זאת לעולם. מי שחלם והתגשם לו החלום. מי שלחם עד ששמע קול מנצחים. מי שעבר את כל הלילה וראה אור יום, הוא לא יניח שישכח את ההולכים. מי שהבטיח וזכה גם לקיים. מי שהצליח לחזור מן הדרכים. מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם, הוא לא יניח שנשכח את ההולכים. וההרים עוד יבערו באש זריחות, ובין ערביים תנשב עוד רוח ים. אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שורות הם שיעידו כי זכרנו את כולם. / דידי מנוסי מי שחלם
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=