ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 134 151 א-לה כפר משנכנס אדר מרבים בשמחה "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השנה גם האביב הגיע וכבר עברנו חמסין אחד והכל פורח ומלבלב מסביב. השבוע קראנו בתורה את פרשת פקודי החותמת את ספר שמות, ולמעשה היא גם האחרונה מתוך ארבע פרשות העוסקות בהקמת המשכן. על פי הציווי "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", המשכן הוא מקום נוכחותה של השכינה והדבר מעלה תמיהה: "כיצד ייתכן שאדון העולם, הנמצא בכל מקום, ישכון במקום קטן ממדים ומוגבל?" (מדרש פסיקתא, פרשה ב'). תשובתו של הקב"ה על פי המדרש היא שבכדי להתחבר לבני האדם יורד בורא עולם וכביכול מצמצם עצמו. רעיון זה אומץ על ידי חכמי הקבלה כ"סוד הצמצום", ומהווה מורה דרך לבן האנוש, שניחן בכוחות יצירה ושליטה על סביבתו, כיצד להתנהג עם רעהו ועם בעלי החיים והסביבה. סוד הצמצום מורה לאדם: רסן את כוחך וכבד את האחר. על תכחיד בעלי חיים לרווחתך. אל תפגע בצומח ובאתרי הטבע שבורא עולם ברא. כוח הצמצום וההתאפקות חיוני כמו כוח היצירה והבנייה. כדי לחיות בהרמוניה עם הטבע ולהיות שותף לחברת בני האדם, על בן האנוש לצמצם עצמו, ובכך לאפשר לסביבה הטבעית לגדול ולפרוח, לבעלי החיים לשוטט במרחבים ללא פחד מפני הכחדה ולתת מרחב מחיה למשפחה ולחברה. הרעיון הזה, שעל האדם להיות מודע לכך שכוחו מוגבל, נמצא גם בפרשת שקלים, גם בה קראנו בשבת, ועיקרה: "יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל תרומה לה'... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". שני רעיונות בתחום החברתי יש ללמוד מהפרשה. הראשון: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". יש לתת כבוד והערכה שווים לעני ולעשיר, לא להעצים את בעל הממון המרים תרומה לעיני כל. והשני: על האדם להיות מודע שאין הוא כליל השלמות, לא בחייו החומריים ולא הרוחניים, והוא רק "מחצית השקל". אסיים בשירו של דן אלמגור "חיי אדם" ובתפילה להחזרת השבויים בריאים ושלמים, ושכולנו נחייה עד מאה כמו עשרים. קריאה נעימה כשברא אלוהים יצורים בעולם, עשרים שנות חיים הוא חילק לכולם: עשרים שנות חיים ליונק ולעוף, לדג לברווז לאדם ולקוף. אמר האדם: "אלוהים אדירים, אינני רוצה כבר למות בן עשרים הוסף לי שנים קצת יותר מלכולם, הוסיף, בחייך היה בן אדם!" אמר החמור: " בחיי, אלוהים! הבט על חיי ואמור: זה חיים? אם לא די לאדם בעשרים השנה אתן לו שמונה משלי "מתנה". / דן אלמגור חיי אדם אמר גם הסוס: "אלוהים כל יכול, נו, מהם חיי? רק לסחוב ולסבול. יספיקו לי עשר שנים בעולם, השאר - אנדב לטובת האדם". כך זו אחר זו החיות שם נגשו לגרוע שנים מחלקן הן ביקשו, הכלב, הקוף, החזיר, השפנים - תרמו מרצון למגבית השנים. ישב אלוהים עירני וקשוב, רשם כל תרומה במכונת החישוב, לבסוף הוא לחץ על כפתור המכונה - "נו, טוב, קח עד מאה ועשרים שנה". מאז האדם חי חיים משונים: הוא חי כאדם את עשרים השנים ואז את חובו הוא מחזיר בלי היסוס. עובד כמו חמור ומזיע כמו סוס כפרד עקשן ורועד כחתול אוהב כשפן וזוחל כשבלול רעב הוא ככלב, זולל כחזיר לבסוף - כמו הקוף נשמתו הוא מחזיר. כשברא אלוהים יצורים בעולם...
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=