135 | פתח דבר | א-לה כפר 152 א-לה כפר אין נוסח אחד, אבל יש נקודות מגע בחרתי להביא לקראת החג דברים אלו של אבא קובנר על הפסח החילוני והפסח הדתי, שהופיעו בעתון "מעריב" בשנת . הם נכונים היום כמו שהיו אז: 1965 באפריל 16 , תשכ"ה מאז עמדתי על דעתי היה סיפור קורות ישראל בשבילי אחת הדרמות הגדולות שידעתי. מסורת ישראל היא היתוך של הרבה דרמות. קבוע ועומד נשאר בה רק המיתוס הפולחני, הקשור בעבודת כוהנים, כגון איסורי מלבוש, מאכל וכו'. אבל במיתוס הזיכרון ההיסטורי, במסורת החוויות הלאומיות הגדולות, כאן שום דבר לא נשאר קפוא. כאן הכל פשט ולבש צורה לפי דרישות הזמן. הדרך שבה נחוגו חגי ישראל לא הייתה מנותקת אפוא מההוויה הרוחנית האקטואלית של הדורות. כשהחולין של אנשי תנועת העבודה לא היו חולין של פשט, החג היה להם, אפוא, דבר מיותר. אבל אין זה רק משום שהיו חילוניים, ולא משום שרצו לנתק עצמם ממסורת ישראל, שהרי הם ניתקו עצמם ממשהו יותר חמור וראשוני - מאבא ואמא. ביציאת מצרים חדשה זו בימינו, לא יצאנו עם אבא-אמא. שנים היו מסיבים לשולחן הסדר אנשים שלא היית רואה בהם ראש שיבה ושלא נמצאו ביניהם ילדים שישאלו את הקושיות. אנשים ללא גיל, ללא בנים, ללא אבות. אבל ניתוק זה הלוא נעשה למען גשר, למען עשות את המהפכה בעם שרובו לא היה מוכן לה. סבורני שאין תנועה מהפכנית שנייה בתולדות שנות גולה. 1000 האנושות שנתחייבה בניתוק גיאוגרפי, ביולוגי אבל בעיקר ניתוק היסטורי, שאילץ אותה לכפור בהוויית נכון, כפרנו, אבל כאמור לא היינו כופרים להכעיס ולא מתפקרים לתאווה. כפרנו בעבר למען עתיד יותר טוב עד שבאו ימים אחרים והעתיד התחיל להופיע. האם הוא יותר טוב? מצד אחד, איש לא פילל שהימים שיביאו עימם הישגים כאלה, ימים של יישוב הישוב, יישוב הדעת, תקומה וממלכה, אך איש גם לא פילל שהם יבואו בקונטקסט היסטורי נורא כזה, שהגאולה תהיה כרוכה בשואה. ...עיצובה של מסורת עממית, ומסורת חג בתוכה, אינו נעשה ביום אחד ואינו אפוס של אמן יחיד, אלא מקפל בתוכו מהלך עצום של חיי עם, מהלך שמצטמצם בסופו רק עד כדי סמל. אולי מכל החיפושים והניסיונות של דורנו לא יישאר בהגדה לעתיד אלא רק פסוק אחד. אבל החיפושים האלה שנעשים – מוזר, דווקא על ידי אנשים המכונים "חילוניים", הנם לדעתי ממעשי הקדושה הבלתי מודעים של הדור. אנחנו דור ביניים, דור שאין בו נוסח אחד, אבל יש בו נקודות מגע. מבחינה זו פסח הוא אולי אחד המאורעות שכדאי היה להרהר בהם מבחינה זו, שכן בחג זה גם ציבור רציונאלי, כביכול, המנותק מפולחן דתי, מגיע לזהות עם העם כולו. חג עיקרו מיתוס. מיתוס עיקרו בתום המאמין. אין לנו היום במדינת ישראל תום זה. יותר קל להזדהות עם תום האמונה של דורות קודמים ולראות את עצמך ממשיך להם. אסיים בשיר העגורים ובברכת חג חירות שמח ובתפילה לחזרתם המהירה של השבויים בריאים ושלמים. קריאה נעימה, חג שמח העגורים חולפים מעל הכפר העגורים עפים אל הנהר העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם מתי, מתי נוכל לעוף כמותם. אני נושא עיני לעננים העגורים שטים בהמונים העגורים עוזבים, עפים אל הדרום החם מתי נצא בהמונים כמותם. אל השדה אצא עם בוא הסתיו ובידי טבעת ומכתב אתפוס עגור ולרגלו אצמיד מכתב דומם פרישת שלום לכל אחי אי שם. עם בוא הקור העגורים עוזבים עם בוא אביב אלינו הם שבים. העגורים שבים, חוזרים הם עם חלוף הקור אנחנו, אם נצא - כבר לא נחזור. העגורים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=