ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 158 191 א-לה כפר מצה עם גאווה אביב הגיע, פסח בא. אנו בחודש ניסן ערב חג הפסח, ובשבוע הבא נסב לליל הסדר. אחד המאפיינים הבולטים של הפסח הוא איסור אכילת החמץ. יותר מכך, התורה מחייבת סילוק מוחלט של כל חמץ מן הבית, שלא ייאכל, יימצא או ייראה: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם... כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות י"ב, י"ט-כ'). מהו פשר הסילוק והטיהור הזה? כיצד הוא קשור לחג האביב והחירות? כיצד עבודת הפרך לביעור פירורי לחם ישן קשורה לחירות? חלק מהפרשנים מתייחסים ל"חמץ" באופן מטאפורי, סמל מוחשי לדברים שאותם עלינו לבער בחיינו בתחום הנפשי, המוסרי והחברתי. הניקיון החיצוני נעשה תמריץ לניקיון הפנימי. להתבוננות בנפשנו פנימה וביעור ה"חמץ" מתוך לבנו. לאחר סילוק הישן והמוחמץ יש מקום להתחדשות של אביב וליציאה לדרך חדשה, משוחררת יותר. מה שמבדיל בין חמץ ומצה הם השמרים. מפרשים המסבירים את החמץ והמצה באופן מטאפורי, הבינו את השמרים כסמל לגאווה, שכן הם גורמים לבצק להתמלא, להתנפח ולהתמלא באוויר, תוכן שאיננו אלא כלום. לעומת הלחם שאינו אלא "מצה עם גאווה", אנו חוזרים בפסח למקור הצנוע, הבלתי מנופח והאותנטי. רבי שניאור מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, מכנה את המצה "עסן" (אכילה ביידיש). היא מסמלת את האכילה במובן הפשוט ביותר, הגולמי ביותר ולכן גם הטהור ביותר. תקופה של הסתפקות במועט מחזירה לאדם את קנה המידה הראוי. החירות שלנו מתבטאת ביכולת שלנו לעשות "דיאטה" להרגלים המנופחים ולחזור לדברים הגולמיים והפשוטים ביותר. השמרים התוססים מסמלים גם את תחושת חוסר השלווה הפנימית המזוהה עם יצר הרע: הם מתסיסים את הלחם והיין והופכים אותם לטעימים. אבל אם יתססו יתר על המידה יהיה הלחם חמוץ והיין יהפוך לחומץ. כך גם יצר הרע. אנו זקוקים לו כדי להתסיס אותנו, כדי להמריץ אותנו לפעול ולשאוף, אך עלינו להיזהר שלא יחמיץ את ליבנו ולא ישחית אותו. אסיים בשירו של יעקב פיכמן "אביב" ובתפילה לשחרורו המהיר של גלעד שליט בריא ושלם, שיזכה לחירות בחג החירות. קריאה נעימה חג אביב פורח ניר שילה בשורה טובה הבאתי כי הגן נמלא אורה וביער ובחורש כל ציפור אומרה שירה. כי בכל פינה הפסח את ריחו הטוב נותן ואביב כבר בארצנו, זמן חירות וגיל וחן. / יעקב פיכמן אביב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=