ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 28 הנוף קסום. גזעי עצים ענקיים ושרכים מטפסים עליהם, צמחים בעלי עלים ענקיים ועשב בכל מיני צבעים, צורות וגדלים. שורשי אוויר מתפתלים מעלינו בשלל צורות ומידי פעם מתגלה פיסת שמיים בהירים ממעל. דואי מסביר לנו שבני הבטאק נודדים ולכן קשה למצוא את מיקומם. לכן נסייר באזור הנדודים שלהם וננסה לעלות על עקבותיהם. מידי פעם אנו עושים מנוחה, דואי מבשל קפה מהביל ולעת ערב אנחנו מוצאים קרחת יער, פורשים מעין מחצלות ומתארגנים ללינת לילה. אנחנו הולכים כבר יומיים ביער הגשם. כל הניסיונות שלי להתמצא ואפילו לנסות לראות לאיזה כיוון אנחנו הולכים עולים בתוהו. זוהי משימה בלתי אפשרית גם לנווט כמוני. שעת צהריים. לפנינו עוד כארבע שעות הליכה, ולפתע נפתחות ארובות השמיים ומבול מתחיל לרדת. וזה מדהים. גשם טרופי, טיפות ענקיות, ומיד נקווים סביבנו נהרות של מים. אין מה לעשות. אנחנו מנסים לעטוף את התרמילים שלנו וממשיכים להלך בגשם השוטף, לפחות מקלחת נעשה היום. כעבור כעשרים דקות, הגשם ממשיך במטר עז ויער הגשם מתעורר לחיים משלו: מיליוני עלוקות מתעוררות מהרטיבות ומחפשות מזון, כלומר דם. הן מטפסות על העשב, העלים, הגזעים ונמשכות לחום שהגוף של בעלי החיים ובני האדם פולטים. וכך הופך היער השליו שלנו לזירה בה העלוקות עושות כל שביכולתן להיצמד אלינו ולשתות מדמנו, ואנחנו מנסים נואשות לחמוק מהן. אחרי מספר דקות הבנו שכל פעם שאנו מרגישים שעלוקה נדבקה אלינו ומנסים להורידה, במקרה הטוב אנחנו מצליחים להוריד עלוקה אחת בעוד עשרות מחברותיה מנצלות את הזדמנות הפז ונדבקות אלינו. קיבלנו החלטה: לא עוצרים! ממשיכים ללכת וכשהגשם ייפסק והעלוקות יחזרו לשנתן נוריד את כל העלוקות מעלינו. ממשיכים, שוקעים בבוץ, חוצים נחלי מים גועשים, מרימים עיניים לשמיים ומתפללים לסוף הגשם. לפתע ירדן וברברה נעלמים. אנחנו לא רואים אותם. צועקים "ירדן! ברברה!". אין קול ואין עונה. אין ברירה, חייבים לעצור, חגיגה לעלוקות... אחרי מספר דקות מופיע ירדן, מושך את מיכל, וכעת כולם נעלמו לי. אני עם שני פיליפינים שנראה שהעלוקות כלל לא מטרידות אותם נאבק באין אונים בעלוקות שמנסות ומצליחות להידבק אלי. לאן לכל הרוחות נעלמו מיכל, ירדן וברברה?! פתאום ירדן מופיע וקורא לי בבהילות. אני מתקדם מספר מטרים במורד הגבעה ורואה את ברברה שכובה על אם הדרך, מיכל רוכנת עליה. מסתבר שלברברה נכנסה עלוקה למקום שאף אחת לא רוצה (או אולי דווקא כן...). ירדן ניסה לשלוף אותה החוצה, גם מיכל ניסתה, עכשיו תורי. נבוך אני מנסה להתחמק ומציע שנקרא למדריך. המבט של ברברה גורם גם לי לנסות, וגם אני נכשל. כעת אני קורא למדריך ולאחר שהוא מבין את הבעיה הוא מחייך שולף את הציפורן הגדולה של הזרת שלו (עד לרגע זה אף פעם לא הבנתי מדוע מגדלים אותה...) והופ! העלוקה בחוץ, ואנחנו ממשיכים את דרכנו בגשם. האווירה קודרת ומצב הרוח, במיוחד של ברברה, לא בשמיים. הגשם מפסיק בסופו של דבר והמדריך הפיליפיני, שמרגיש ". אחרי GOOD FOOD FOR DINER" כנראה שצריך להרים את המורל, מניף את המצ'טה וצד לטאת ענק ואומר לנו עוד כמה דקות שוב המצ'טה מתנופפת באוויר והפעם שורש אוויר של אחד העצים נחתך ולא ייאמן: מים קרים וטעימים זורמים מהשורש וכולנו שותים לרוויה ומתנקים. לאט לאט מצב הרוח חוזר ואנחנו משתדלים לשכוח מהעלוקות, במיוחד מזו של ברברה. הגענו לקרחת יער והמלווים הפיליפינים שלנו החליטו שהיום כדאי לבנות מחנה רציני. תוך מספר דקות, בעזרת המצ'טות שלהם, הם בונים מעצים, שרכים ועלי בננה מחנה לתפארת: שלושה אוהלים ומרחב מרכזי מקורה. דבר אחד הם שכחו או שכלל לא הפריע להם: הקרקע עדיין בוצית מהגשם. מדוע שלא נרפד אותה עם עלי בננה? ביקשתי את המצ'טה של המדריך והלכתי לקושש עלי בננה למצע. לא הערכתי מספיק את יכולות המצ'טה ובהנפה הראשונה המצ'טה חתכה את עלי הבננה המשיכה ישר לרגלי ונעצרה בעצם של הרגל. חתך יפה נפער ודם החל זורם. מסתבר שהעלוקות השאירו לי קצת דם בכל זאת. חזרתי למחנה עם עלי הבננה ועם חתך ברגל, נחוש להמשיך בחיפושים אחרי השבט המיסתורי. שום דבר לא יעצור אותנו מלמצוא את הבטאק! למחרת נפרדנו מהמחנה שלנו והמשכנו בדרכנו. חבריי החליטו שאם היום לא יהיה חדש נחזור על עקבותינו. בשעת צהרים הגענו לנהר רחב, ולפתע, מעברו השני, אני מבחין במספר דמויות מוזרות. מיד נכנסתי למים והחלתי מתקדם לעברן. שתי נשים ומספר ילדים בחצי עירום ובלבוש מוזר שכלל גם תחתוני תחרה על הראש, מצוידים בחכות מבמבוק. מצאנו את נשות הבטאק! התלווינו אליהן למעין מחנה, דומה לזה שהיה לנו בלילה ושם התוודענו לקבוצה שכללה כעשר נשים ועשרים ילדים. הבנו שהם מחכים לגברים שיחזרו מהציד. חיכינו יחד אתן עד שלפתע הגיע נחיל דבורים ועמו ארבעה גברים שסחבו על גבם שקי קש נוטפי דבש ובידם מקלות מעשנים. ההמולה שהתפתחה נראתה כמו לקוחה מסרט דמיוני: כלבים ילדים ונשים מתנפלים על שקי הדבש, שהיו למעשה שקי חלות ורימות דבש, וזוללים כל מה שרק ניתן. כולם אפופים בנחילי דבורים זועמות ומזמזמות, שממש לא מפריעות להן.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=