ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 54 איום המטאטא הטורף כלבים יודעים להתענג על ההווה והמיידי. הם מזהים מיד את מקורות העונג הפיסיים, הבסיסיים ביותר, אלה אשר אנו לעתים ממרום תובנותינו המפותחות נרתעים מלהתייחס אליהם בכבוד הראוי. הכלבים אינם מתייחסים לדברים כמובנים מאליהם. מי שחי יום ביומו מוקיר תודה על מה שיש ומתפלל שגם מחר יהיה לפחות אותו הדבר. אנו, שפנינו אל העתיד, אל הרצף הארוך ורב המשמעות מהעבר שלנו אל עתידנו, שזכרוננו חוצה אוקיינוסים ומרחבי זמן, נוטים לעתים לשכוח במרחב האינסופי שנגלה לעינינו שהוא, מרחב הזמן האינסופי, מורכב מחלקיקי זמן זעירים, וכל חלקיק כזה עומד בפני עצמו, עצמאי אך מזהיר ברגעיותו, יוכל להיות בלתי תלוי לחלוטין ברגע הזמן שלפניו או שלאחריו. אנו, בני האנוש, בעלי יכולת לחרוז מחרוזת רגעים אל תוך האינסוף וליצור זיכרון רצף ארוך שנים. אך כלבתנו, שעדיין לא עברה את קורס הפילוסופיה הזה, דבקה בפילוסופיית הכאן ועכשיו. היא חווה את רגעי הנצח במחרוזות קצרות בהרבה. עם כניסתה אל הבית בימי החורף הקפואים כל הגיגיה נשואים אל גבו הבוטח של תנור החימום. אמנם שימת לב או תביעות מאיתנו, בעלי זכויות היתר שבלהקתה, תגרום לה להתייחס אלינו לפני התמכרותה לתנור, אך ברגע שנפסיק להציק לה, היא תחזור ותדבק בכמיהתה אל גב בוטח זה. מיקומו של התנור מעולה, במרכז הבית, מושך אליו מדי פעם גם דמויות מרכזיות אחרות. תוך פרישת איברים וחיבוק גדול את העולם כולו, תוך ביטחון ואמונה שכאן במרחב המקום והזמן המוגנים האלה ניתן לפרוש את אבריך במלוא אורכם ורוחבם אל מול עיני הבורא, היא מאפשרת לכל כולה ריפיון ותענוג. גם מי מאיתנו אשר עובר טרוד ביותר או טבוע בעיסוק מחייב, עובר ליד התנור באותו זמן, אינו יכול שלא להשתהות רגע נצחי אחד ולנטוע את עיניו בגופה הגדול השחור ורב העוצמה אשר פרוש ברכות במלוא הדרו ויונק בשקיקה שותקת את החום המלטף שמופק מגב התנור. על אף מרוצת רגעי הנצח, שכיבתה הרוגעת מאפשרת לכולנו לחוות את הרגע הזה הנתלה בחלל הזמן בלתי תלוי ועומד בפני עצמו. עיניי הקולטות את מנח גופה הרגוע והמתפנק, משתהות עוד רגע לפני שמידע חשוב זה עובר לעיבוד במערכת המשוכללת של הכרתי . על אף הרצון העז להיכנע לקסמו של התנור ולשטח את פלג גופי העליון על חלקת השיש אשר מונחת מעליו ולהתענג אף אני על התמוססות תאי גופי במגעם עם החום הנעים, אני חדורת הכרה שכלתנית קרה ויודעת שרגע זה מאפשר עשייה אשר אינה יכולה להתקיים במצב אחר. חרישית ככל יכולתי, אני פוסעת אל מקום הימצאו, אוחזת בו ביד בוטחת, נחושה אך מתוחה בניסיון להיות בלתי נשמעת ובלתי נראית. אני מגיחה אל חלל המטבח ועומדת שוב לרגע, משתהה על מנת לתכנן את נקודת הזינוק. נתונים רבים עוברים במוחי: רצוי בקצה הרחוק כדי לא להעיר את שימת ליבה... כדאי לא ליד המדרגות או הקירות כדי לא ליצור רעשים מחשידים... אם אתחיל בנקודה זו אוכל לעבור מרחב ניכר עד שאגיע לטווח הראיה שלה... אחרי השתהות קצרה שבמהלכה עובד המידע הרב במהירות וביעילות, הוכרעה נקודת הפתיחה: במרחב המסדרון מעבר לקיר, רחוק מלב המטבח! אני מניפה אותו ברוב כבוד והדר לתחילת פעולה, שקועה כל כולי בתיאום תנועות יעילות מהירות ושקטות, להשגת מקסימום יעילות. בעודי שקועה ברצף התנועות היעילות, על אף ניסיונותי , הגיעו הדי הפעילות גם אל גופה הרוגע של כלבתי. יתכן ואוזניה קלטו את רחשי הרשרוש הקבוע על הרצפה, יתכן וגופה הצמוד לרצפה ספג את ריטוטי והדי המגע במרצפות, יתכן ותודעתה הפנימה אל ניסיונותי הכושלים לנצל את רגעי מנוחתה, איני יודעת מי מאלה, אך לא עברו מספר רגעים וצללית גופה המתעניין כבר ניצבה לצידי. או אז החל ריקוד מתסכל ומתיש עבורי ומרתק ומלא עניין עבורה. בעודה נפרדת משאריות החום המרכך את תנועותיה, כבר בוחנות עיניה הערניות את קו השיער הנפגש עם הרצפה לכל רוחבו, וכבמטה קסם מטאטאי בולע אל בין שערותיו כל גרגיר או פרור המונחים על המרצפות הבהירות. עיניה מתעגלות בתדהמה! כיצד יתכן שיצור בעל גוף דק כמקל, בעל ראש מלבני שעיר, ללא סימנים לעיניים, פה או יכולת קליטת חושים וחפצים אחרת, לנתב את דרכו באופן כה מדוייק ולבלוע אל קרבו טרף ללא השמעת קולות גריסה ופיצוח? כיצד יתכן שלרגע הטרף נבלע ונעלם בין שערות ראשו הצפופות ורגע לאחריו היצור המוזר נוטש את הטרף בקבוצות קבוצות על הרצפה ועובר לטרף אחר לפני שכילה את הנאסף ראשון? תוך חיקוי תנועות חיית המטאטא, גם היא מקרבת את אפה הלח אל המרצפות, בעדינות וברוך מרחרחת את הרצפה כמנסה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=