ניר שילה | חכם השביל מההולך בו | 56 תיאטרון הטבע בשעות בין הערביים, שבהן זוהר גלימת הזהב מתחלף עם זוהר מעיל הערב התכול, משיקים חיי היום אל חיי הלילה. מגעם עדין וזהיר, לא להפחית זה מיופיו של זה. קו תפר, נגיעות עדינות, מהססות, הדרגתיות, ותהליך החלפת משמרות מפעים בהתערבלות הצבעים והקולות. קו תפר יומיומי, השומר באדיקות על כוחות היום וכוחות הלילה, המזמן ריקוד משותף כמי שיודע שבלי היום לא יגיע הלילה ובלי הליל לא יגיע היום. בקו התפר הזה מתערבלים קולות משחק אחר צהריים אחרון של ילדים אל ציוציהן של ציפורי היום העפים אל תנומת לילה בין ענפי העצים. בקו התפר מתערבל קול שקשוק הסירים לארוחת הערב בצקצוק הציקדות המתגבר. בקו התפר מתערבל קול טיפוף כפות הכלבים בטיול יום אחרון אל קול צעדי בעליהם. שם, בהשקת שולי גלימת הזהב אל כסות מעילו התכול של הערב נמצאת ממלכת הכוס. בעוד הנסיכה, הנסיך ואני צועדים בנחת בשביל העפר המוביל אל חורשת האורנים, בעוד כלבת המעורר מתרוצצת מוצפת מריחות סוף היום העולים אל מול אפה מהשבילים, כך מול נגה קרני הזהב האחרונות, על ישורת ענף כרות של עץ זית, גילינו אותה ניצבת ללא זיע. קופאת על מקומה נוכח צעדינו המתקרבים. כך עמדנו, אנחנו והיא, ללא תנועה. אנו מחככים עיניים משתאות, והיא מצמצמת את עיניה העגולות הגדולות לפס צר כממקדת בנו מבט חודר ומשתאה. רגע מביך, אין מה לדבר! הרי לא הכרנו קודם, לא הבהרנו כוונות, לא ברורה דרך השתלשלות הענינים הלאה. לפתע חילחלה ידיעה ברורה אל התודעה: הכוס אינה מתכוונת לעזוב! יציבת גופה הקטן היתה נחושה, הרי מדובר פה על זכות טריטוריאלית! וכל פולש מכל סוג שהוא, גם אם הוא אנושי, לא יצליח לנשל אותה מכור מחצבתה! כאילו הרגישה הכוס בתובנה הזו שהופנמה ברגע, הגביהה את יציבתה וחיזקה את אחיזת ציפורניה בענף עץ הזית הכרות. ברגע הזה כבר היה ברור מה עלינו לעשות. כאיש אחד התיישבנו שלושתנו על הקרקע אל מול תיאטרון הטבע המרהיב. כן, גם אנו מכריזים על בעלות טריטוריאלית ויחד עם זאת ללא איום, תוך התמזגותנו עם שיפולי הקרקע הנמוכים. הכוס קבלה את המסר. מיד עם העלמותנו מקו הרקיע היא נעצה בנו עוד מבט מצומצם עיניים אחד של "אני שמה עליכם עין...", והרפתה מעט את דריכות גופה. היא עמדה שם עוד רגע קט ללא כל תנועת גוף, אך בזריזות מדהימה שינתה את זוית ראשה לכיוונים שונים, בדקה את ההתרחשויות שמסביב, מלבד מקום שיבתנו, ואז, כשנחה דעתה, חזרה לעיסוקיה. עד לאותו רגע הופנטנו בעיניה החדות של הכוס ולכן מבטינו הממוקדים לא ראו את כל התמונה. הכוס עמדה על ישורת ענף זית כרות כעל במה עגולה ושטוחה, וסביבה לופת וכרוך חבל עבה וחלק הנראה קשור היטב ובפיתולים רבים. "לא פלא שהכוס לא זעה ולא נעה. הרי היא כפותה לענף!", נזעקתי בפולניות שוצפת. "מי הארור שיכול היה לעשות כדבר הזה!?". הנסיך והנסיכה, שהיו מזועזעים כנראה יותר משטף הפולניות הנסער שלי מאשר מעצם הענין, חידדו היטב את מבטיהם אל הכוס. בעודי משחררת לשקט הרוגע של העמק מטחים וצרורות של מילות זעם וחמלה, ירדו הנסיך והנסיכה לעומק הענין. "אבל אמא...", ניסה הנסיך, "שום אבל!", הכרזתי בלהט, "שום דבר לא יכול להסביר את האכזריות הבלתי נסבלת הזו!". "אבל אמא...", ניסתה הנסיכה את מזלה. "אין על מה לדבר! חייבים לשחרר אותה ומיד!". "אבל אמא, זה נחש!!!", צעקו שניהם יחד נואשים. "נחש או לא נחש, זה בכלל לא משנה", אני בשלי. "צריך לשח... נ-ח-ש?!". ותאמינו או לא, אל בין רגליה של הכוס התפתל מבועת וחרד נחש. ממש נחש! שותקים ופעורי פה נעצנו שוב מבטים מעריצים אל הכוס, אשר באומנות מרשימה נשארה ניצבת איתן גם אל מול התפתלויותיו הנאשות של הנחש. היא הביטה לכאן ולשם, צמצמה את עיניה אל מול נגוהות הזהב האחרונים של השמש, שוב בדקה סביבה בזהירות, ולאחר שהוציאה מכלל אפשרות נוכחות מאיימת, התפנתה לארוחת מלכים - סליחה, לארוחת נחשים להנאתה. סלעי העמק היו נוחים בעיננו ככורסאות תיאטרון רכות, תפאורת העמק כתפאורה שצויירה ביד אומן, רקיע התכלת שנפרש מלוא עומקו מעלינו נדמה כהיכל תרבות יקומי חדשני ורחש הרוח בצמרות העצים כקול מקהלה ענוגה וחרישית. בתיאטרון הטבע הופנה זרקשמש עגול אחרון אל הכוס גיבורת הבמה, והיא, כאילו חשה באותות הסיום, נגסה נגיסות אחרונות מארוחתה, ולאחר מכן פרשה כנפיה וריחפה בטיסת ראווה אל צמרתו של אחד האורנים אשר כאילו שח קומתו לקליטתה. שם, מדושנת ושבעה, סקרה הכוס במבט עגול וגדול את עמק מחצבתה, פרשה כנפיים בהתמתחות אחרונה. אט אט צמצמה את עיניה לפס דק שנסגר לאיטו ככל שהאור הזוהר נמוג והחליף את מקומו באפלולית התכלת של הערב.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=