תולדות משפחת יוסיפוביץ

17 שתלתם ניגונים בי אמי ואבי נעלי לכה, מאפים וגבינה אמי מספרת בפרישטינה יוגוסלביה. הוריי בחרו לי את השם 1928 נולדתי בפברואר פרמוזה (מוזה) שפירושו בלדינו 'יפה'. הייתי הבכורה מבין ארבעה אחים ואחיות, ונחשבתי לילדה אחראית, רצינית ומופנמת. משפחתי הייתה מסורתית; שמרנו כשרות, סגרנו את העסק המשפחתי בשבת, הגברים והילדים התפללו בבית כנסת, קיימנו טקסים דתיים וחגגנו את כל החגים, אבל רק בחיק המשפחה. גרנו בבית ערבי עם חצרות משותפות לנו ולשכנים המוסלמים. יחסי השכנות היו טובים, ודיברנו בינינו בטורקית, היות ששלטנו בארבע שפות: לדינו, טורקית, סרבית ואלבנית. הנשים המוסלמיות אהבו מאוד את אמא שלי. היה לה לב רחב והיא תמיד עזרה להן. משפחתי החזיקה בחנות בגדים, שהייתה ממוקמת בשוק, לצד חנויות נוספות שהיו בבעלות יהודית. גם לאחים של אבא שלי ולגיסו היו שם חנויות. בניגוד לנשים אחרות שנשארו בבית, אמי הייתה מעורבת בעסק ועבדה בו. היא ניהלה את החנות מאחורי הקלעים ומכרה בה בעת הצורך. גם אבא וגם אמא היו יתומים מאב ולא זכו לירושה, אבל לנו לא חסר דבר בזכות החנות. שלחו אותנו לבית ספר, היו לנו בגדים ונעליים ותמיד היה אוכל. אני זוכרת שרציתי נעלי לכה שחורות עם רצועות איקס אדומות, כמו שהיו לחברות שלי. זה היה יוצא דופן, כי בדרך כלל לא היו לי בקשות מיוחדות מההורים שלי. לשמחתי אבא שלי הסכים, ולקח אותי לקנות אותן בחנות נעליים ששייכת למוסלמים. בבית הספר שאליו הלכתי למדו בנים ובנות, בעיקר סלבים-נוצרים. היו בו מעט יהודים, ובכיתה שלי למד ילד מוסלמי אחד. בתחומי בית הספר שיחקתי עם חברות סלביות אבל מעולם לא ביקרנו אחת את השנייה. אני זוכרת שבפסחא קיבלתי מהן ביצים מקושטות כמתנה, אך לא נכפה עלינו כיהודים לקחת חלק באירועים דתיים-נוצריים במסגרת הלימודית או מחוצה לה. אני הייתי 'ילדה של אמא' - כרוכה אחריה , תמיד הלכתי בעקבותיה לכל מקום. אהבתי במיוחד להיות איתה במטבח ולהביט בה מבשלת. היא הייתה בשלנית מעולה. בזיכרונותיי, אבא היה מביא הביתה שק עם קמח לבן בשביל