תולדות משפחת יוסיפוביץ

21 שתלתם ניגונים בי אמי ואבי ראשית הפחד אמי מספרת ) הגיעו הגרמנים לערוך מפקד 1941- לפני שהאיטלקים נכנסו לפרישטינה (ב אוכלוסין בעיר, ופנו ישירות לקהילה היהודית. כעבור מספר ימים ביקשו גם לקבל פירוט מלא של שמות בתי האב הנמנים עם הקהילה ומספר הנפשות בכל בית. אני לא ראיתי אותם, אבל בבית שמעתי את אבא מעדכן את אמא בפרטים. זמן קצר לאחר מכן התבקשנו לענוד טלאי צהוב בצאתנו מהבית. כבר בבוקר שלמחרת הפקודה הלכנו לבית ספר כשאנו עונדים טלאי על הבגדים. באמצע אותו היום קראו לי לצאת מהכיתה בה למדתי, כמו יתר התלמידים היהודים. בחוץ הודיעו לכולנו שנשללה זכותנו ללמוד. זו הייתה הפעם האחרונה בחיים בה ביקרתי בבית ספר. כשהאיטלקים קיבלו שליטה על העיר, הפסקנו לענוד את הטלאי. הם הצהירו באופן גלוי כי אין בכוונתם לפגוע ביהודים. מצד אחד הייתה תחושת הקלה. אבל מהצד השני התחילו להגיע לעיר שלנו יהודים שנמלטו מערים אחרות ביוגוסלביה ואירופה. אז גם החלו הסיפורים. אני זוכרת היטב שני בחורים יהודים שברחו מפולין. הם היו דתיים. אחד מהם גר אצל סבתא שלי. לא הבנתי יידיש, אבל בלילה שמעתי את הוריי מדברים ביניהם. כנראה שהיו בקהילה מי ששוחחו איתם. זה היה מפחיד, ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי דיבור מפורש על המלחמה. עד אז זה היה רק באוויר. מאותו הרגע גם דאגתי לאבא. לא הייתי שקטה, וכל ערב חיכיתי שיחזור מבית כנסת. זו הייתה ראשית הפחד. הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שזה יפגע גם בנו. עבר אבי לאלבניה יחד עם אחיו. המעבר 1942 במחצית השנייה של שנת ייסעו לאלבניה 55 עד 18 נעשה כחלק מדרישה של האיטלקים, שיהודים מגיל וכך יפסיקו לנהל את החנויות בהן החזיקו. האיטלקים לא רצו לפגוע במעמדנו, אך חשבו שצריך להתחשב בדעתם של המוסלמים, שהתלוננו בפניהם על כך שמצב היהודים בפרישטינה לא השתנה, בניגוד למקומות אחרים ביוגוסלביה. אני זוכרת היטב את הערב בו התייצב אבא יחד עם הדודים שלי ברחוב, ואיך הם עלו על המשאית. אמא ציידה את אבא במה שיכלה לתת לו, כי ידעה שבאלבניה הוא לא יוכל לעבוד.