תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 22 לאחר הפרידה מאבא, אמא הצביעה על מקום בו הסתירה ככל הנראה תכשיטים, שנוכל להשתמש בהם במקרה הצורך, אם גם לה יקרה משהו. זה הבהיל אותי. לא האמנתי שאוכל לחיות בלעדיה. הגברים מפרישטינה עברו לעיר ביראט, ושכרו שם חדרים ודירות. הם היו חופשיים, למעט הדרישה של האיטלקים כי יתייצבו פעם ביום בנקודת מפגש בעיר, לצורך רישום שמותיהם. אבי הבין במסחר, אך באלבניה נדרשו כישורים וניסיון הקשורים לעבודת אדמה, ולא הייתה לו דרך להתפרנס שם. אמא נשארה בפרישטינה, אתנו, ארבעת הילדים. כל הבית וגם עול הפרנסה הוטל על כתפיה. את החנות המשפחתית בזזו המוסלמים, בהסכמת האיטלקים. כדי לקיים אותנו היא הייתה צריכה לגלות תושייה רבה. אני זוכרת שיום אחד היא ניגשה לשכן מוסלמי שגר מולנו, שהיה הבעלים של טחנת קמח. אמא הגיעה אליו עם כלי ריק וביקשה ממנו רשות לקבל את שאריות הקמח שנטחן. פעם אחת לקינו בהרעלה, כנראה בגלל שאותן שאריות קמח לא היו נקיות. בבוקר אמא התקשתה להעיר אותנו מהשינה העמוקה בה שקענו. עם הזמן אמא שכרה חנות קטנה לבגדים, במקום זאת שנלקחה מאיתנו לאחר המעבר של אבי לאלבניה. היא לא הצליחה למכור את הסחורה כי מדובר היה בתקופת מלחמה שהביאה למיתון חמור. מלבד זאת אמא הייתה צריכה לנהל את החנות לבד בסביבה מוסלמית, באווירה לא פשוטה. אבל היא התעקשה, וגם הייתה מטבעה עצמאית ופרקטית. היו לה גם שני אחים גדולים שניהלו בעצמם חנויות, והיא למדה מהם את רזי העבודה. בינתיים שמרנו עם אבא על קשר באמצעות מכתבים. הורי סיכמו ביניהם שנשכיר את הבית שלנו בפרישטינה ונעבור לגור באלבניה, כפי שעשו משפחות אחרות סביבנו. אבל כעבור מספר חודשים, בטרם הוגשמה התכנית, האיטלקים הודיעו שמשפחות יוכלו לבקר באלבניה אך לא יורשו לגור שם ולהתאחד. כשאמא שמעה על כך היא התמוטטה, ואני רצתי לקרוא לרופא שיעזור לה. אחרי שהתאוששה, החליטה לנסוע לבקר את אבי יחד עם שני בערך, ולאה 13 האחים שלי, ואני נשארתי בבית עם אחותי לאה. הייתי בת .9 הייתה בת אמא ביקשה ממני לשמור על לאה, וגם הייתי מופקדת על ניהול החנות אחת לשבוע, בזמן שהשוק היה פתוח. אמא ביקשה מאחת השכנות הגויות (מוסלמית) שתעזור לנו בזמן היעדרותה. בתקופה הזו לא פחדתי על עצמי,