תולדות משפחת יוסיפוביץ

23 שתלתם ניגונים בי אמי ואבי רק על אמא שלא הייתה בטוב. בתום שבועיים שלושה היא שבה הביתה עם האחים שלי. בדרך חזרה אפילו קנתה בדים בשביל החנות. עם חזרתה נראתה מאוששת ורגועה יותר מכפי שהייתה לפני הנסיעה. אבא חזר מאלבניה כעבור שנה. הוא סבר שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב (זו היתה הערכה מוטעית), ולכן לא טוב להישאר במקום מגורנו, כי לא הייתה לו עבודה. כשראה אותי לראשונה אמר לאמא: "איזו ילדה גדולה יש לנו". ואכן גדלתי והתבגרתי כשלא היה בבית. אבא לא יצא מהבית כי היה צריך להסתיר אותו מפני השכנים המוסלמים. למרות שהשכנות שלנו חשדו שהוא חזר לעיר, אמי הכחישה זאת בתוקף באוזניהן. באותה תקופה אמא הצליחה למכור מעט בגדים בחנות, ואבא עסק בתיקונים בבית. לילה אחד הגיעו לביתנו סבתי מצד אמי יחד עם שני בניה (אחיה של אמא), הנשים והילדים שלהם. כולם ישנו אצלנו בלילות הראשונים לחזרתם. הסבתא גססה ובקשתה הייתה למות בבית של בנה הבכור, אחיה של אמא שלי. בלי להבין את ההשלכות של בקשתה, החזירה הסבתא את כל המשפחה לפרישטינה. בסופו של דבר נפטרה כפי שרצתה, בבית בנה בכורה, בעיר הולדתה. גם מרבית אחיו של אבי חזרו לעיר. באלבניה נשארו בעיקר יהודים מבלגרד שחזו את גורלם אם יחזרו. יהודי פרישטינה לא חוו את האימה ולכן, בסופו של דבר רובם חזרו לעיר. סבי יהודה רובן (מסומן באדום) בביראט שבאלבניה, 1942 בספטמבר 12 , לאחר תפילת ראש השנה תש"ג