תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 24 "קחו מעיל!" - כניסתם של הגרמנים לעיר אמי מספרת ,1944 את הגרמנים אני זוכרת מהלילה שבו באו לקחת אותנו. זה היה באביב באחד מימי ראשון. הם הגיעו בשתיים לפנות בוקר, עברו מבית לבית, ואספו את היהודים. המוסלמים חברו לגרמנים ועזרו להם במלאכת זיהוי הבתים. שמעתי את הצעקות של אבא כשהם נכנסו לבית. הם חיפשו כסף מתחת לכרית והיכו אותו. עוד לפני שהספקנו לקום מהמיטות אמא צעקה לנו: "קחו מעילים!". בינתיים היא רצה למטבח וארזה לחם שהכינה בשבת, אך אחד הגרמנים חטף אותו מידיה. למרות שלא הצליחה להבריח את הלחם, אני לא אשכח את תושייתה הרבה. בתוך הכאוס הגדול היא לא שכחה שמעיל יכול לעזור לנו בפני הקור. כשיצאנו מהדירה הלכנו אחרי ההורים בעלטה מוחלטת עד שהגענו לפתחו של רכב המשא עליו הועלו כל היהודים. אני חשבתי שלוקחים את הצוענים מהעיר, לא אותנו. לא הבנתי שזה באמת קורה. בעלייה לרכב שמעתי את אמא אומרת: "לפחות אחד נשאר בחיים", היא התכוונה לכך שהשאירה את אחי הצעיר אהרון, אצל השכנה הגויה שטיפלה בו מדי פעם. כעבור רגע כבר שמענו את קולו: "אמא, אני כאן". הסתבר שהשכנה עטפה את אהרון בסדין וזרקה אותו לרכב. בלילה הראשון ישנו במחנה בפרישטינה. המקום היה מגודר, וכשהגענו לשם המוסלמים מהסביבה הציעו לנו לחמים שאפו. הם הכירו היטב את המסלול בו עברו היהודים בדרכם למחנות. לאה אחותי ניגשה לקנות מהם שתי כיכרות לחם, ושילמה להם באמצעות תכשיטי זהב של סבתנו שאחד מדודיי נתן לה. אני, לעומתה, פחדתי להסתובב שם והייתי צמודה כל הזמן לאמא. למחרת כבר הועברנו בקרונות משא למחנה 'סיימישטה' בבלגרד. באותה תקופה היו עצורות שם נשים פרטיזניות, יוגוסלביות, לא יהודיות. התנאים הפיזיים במחנה היו קשים וקיצוניים במיוחד. היה קר מאוד וישנו באולמות פרוצים, שבהם רק דרגשי עץ חשופים בלי מזרונים ושמיכות. היינו שם יחד כל המשפחה. לא יצאנו לעבוד וסבלנו מרעב. הנשים המבוגרות של הקהילה מצאו פתרונות כדי לשרוד והנחו אותנו. אני זוכרת שאנחנו, הילדים, יצאנו לחפש חוביזות וענפי עץ, כדי שנוכל לבשל אותם. גם הפרטיזניות ניסו לעזור לנו. חלק מעבודתן הייתה לפרק מתוך