תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 28 כל אחד לעצמו אמי מספרת במחנה 'סיימישטה' שהינו שלושה שבועות, וממנו הועברנו למחנה הריכוז ). הנסיעה הייתה בקרונות משא וארכה כשבוע ימים. 1944 'ברגן בלזן' (ביוני אז כבר ידענו שאנחנו הולכים לקראת מותנו. המשפחה הייתה ביחד באותו הקרון. התנאים היו בלתי נסבלים, היינו רעבים וצמאים, לא יצאנו החוצה, גם אם היו הפסקות במהלך הנסיעה. הגרמנים היו בחוץ. אני לא אשכח את רגע הירידה מהרכבת, באמצע היום. מיד חילקו לנו לחם עם שומן חזיר ומים. זו הייתה נקודת אור בגלל הרעב שממנו סבלנו במחנה 'סיימישטה' ובנסיעה ממנו. אחר כך, יש לי תמונה בראש של גרמנים שעומדים משני הצדדים, עם כלבים גדולים, וברקע המגדלור של המחנה. כשנכנסו פנימה הפרידו בין הגברים לנשים. אבא הלך עם אהרון לצד אחד, ואנחנו, אמא, מנטש שהיה קטן, לאה ואני, עמדנו בצד השני. שם החלו הצעקות והבכי. דמיינו את התרחיש בראש, כי שמענו כבר את כל הסיפורים, כולל על תאי הגזים. הגרמנים ניסו להסות אותנו. היות שדיברנו לדינו, הם הלכו לחפש את הקאפו (אסיר יהודי הממונה מטעם הגרמנים על אסירים אחרים במחנה), שהיה ממוצא יווני וידע לדבר ספניולית (לדינו). הוא רצה להרגיע אותנו, והסביר שאנחנו נשלחים להתקלח. זה נשמע לנו עוד יותר גרוע. כולם נבהלו, והתעוררה מהומה גדולה. לפני הכניסה למקלחות היינו צריכות להוריד את כל הבגדים והפריטים שעל גופנו. עמדנו יחד נשים, נערות, ילדות ופעוטות. את הבגדים זרקנו לתוך ארגז. בתוך חדר המקלחת היה קר, נצמדנו אחת לשנייה וחיכינו רועדות ליציאת הגזים. אבל בסוף יצאו מים מהטוש (דוש). לא האמנו שאלה מים. זו הייתה ההתחלה. אחרי המקלחות הורשנו ללבוש את הבגדים שלנו (לא הסתובבנו בכלל בבגדי אסירים) והלכנו לעמוד בתור לחלוקת האוכל. קיבלנו לחם ומרק דלוח בתוך כלי שצבעו היה אדום. היינו מאוד רעבים אחרי תקופה ארוכה בה ידענו מחסור במזון. ב'ברגן בלזן' שהינו במחנה הכוכבים. התגוררנו בני המשפחה באותו הצריף, כאשר אבא ואהרון ישנו בחלק של הגברים. כל אחד קיבל דרגש ושמיכה שחורה, ובבוקר חילקו לנו תה חם ולא ממותק בתוך ספל. הייתה הקצאה