תולדות משפחת יוסיפוביץ

29 שתלתם ניגונים בי אמי ואבי משפחתית של לחם שהיה מיועד לכל היום. אמא הייתה צריכה לשמור על הלחם ולחלק בינינו את הכמות הזעומה. בסך הכול, המחנה היה נקי ומצוחצח והיה אוכל, למרות ההגבלה. אחרי מה שעברנו בבלגרד (ב 'סיימישטה'), התנאים נחוו כטובים יחסית. מלבד המשפחה הקרובה, היינו יחד עם המשפחה המורחבת שלנו ומשפחות נוספות מפרישטינה. אני זוכרת מקרה שבו מישהי מהעיר שלנו שנחשבה בת למשפחה טובה ואמידה, התחילה לגנוב לחם. זה גרם לזעזוע ולהבנה שהכול אבד. ההורים לא יכלו לעזור לנו במחנה. כל אחד היה לעצמו. היינו צריכים לשרוד. הייתה תחושה גדולה של שבר. אני לא זוכרת שאמא חיבקה אותנו במחנה. זו הייתה חוויה כואבת עבורי כי אמא תמיד הייתה המשענת שלי. את כוחותיה היא שמרה לטובת ההישרדות. הקפידה לחלק את הלחם בינינו, ומדי פעם גם כיבסה את הבגדים שלנו בגיגית. פעם אחת היא שלחה את אחותי ואותי לכבס את הבגדים שלבשנו, ואנחנו השרינו אותם במים קרים. שיגרת המחנה הייתה ברורה. כשקמנו כל בוקר, היינו צריכים להגיד את מספר האסיר שקיבלנו במחנה ולהגיע למסדר בוקר באפל-פלץ (רחבת המסדרים). אחרי חלוקת התה והלחם, אבא ואני יצאנו לעבוד, כל אחד בפלוגה אחרת. אמא לא יצאה לעבודה בגלל ששמרה על אחי הקטן. גם האחים שלי לא עבדו בשל גילם צעיר. בערב, בתום שעות עבודה ארוכות, חזרנו למחנה. אבא עבד בפלוגת השורשים, בעבודה פיזית קשה. אני עבדתי בפלוגת הבגדים, שם עסקתי בפרימת מדים ישנים של הצבא הגרמני. לאחר פרימת המדים מיינו את חלקי הבגד למרכיביו השונים: כפתורים, בדים, רוכסנים ועוד. זה נועד כדי למחזר את החומרים והפריטים. לא היינו מחויבות למכסות , אני זוכרתשהסתדרתי. 16 עבודה, ולמרותשהייתי ילדונת יחסית, עדיין לא בת הכרתי את הנשים שעבדו איתי, שהיו בעיקר מפרישטינה, ויכולנו לדבר בינינו בלדינו וסלבית. , כעשרה חודשים אחרי שהגענו למחנה, שמעתי שאבא 1945 בחודש מרץ גוסס. אמנם הוא היה איש צעיר ובריא, אך לא היה מורגל בעבודה פיזית. אסירים שעבדו איתו סיפרו לאמא שהגרמני שפיקח על עבודתם במסגרת הפלוגה רצה שאבא ימשוך את אחד משורשי העצים. כנראה שאבא לא הצליח למלא אחר הדרישה. הגרמני לא הרג אותו, אבל הוא הכה אותו קשות. אני רציתי לבקר את אבא ולהביא לו קצת מזון לצריף שאליו הועבר. חשבתי