תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 30 לגנוב סלק סוכר מהאזור בו עבדתי כדי לשמח אותו ולעזור לו להתאושש. אף פעם לא אכלנו סלק, אבל ראיתי שנשים אחרות עושות את זה. כך, כשעמדנו בתור שהיה מיועד לחלוקת אוכל במסגרת פלוגת הבגדים, יצאתי מהשורה, אבל מיד התחרטתי כי פחדתי להיתפס. לצערי לא הצלחתי להביא לאבי את התשורה. כשיצאתי מהתור, הבחין בי חייל גרמני מבוגר יחסית שפיקח עלינו בזמן העבודה. במשך כמה ימים הוא הגיע לשאול אותי אם אכן גנבתי את הסלק. זה מה שעניין אותו, הוא רצה להגיע לשורש האמת. הוא פנה אליי בגרמנית, ואני התחמקתי בתואנה שאני לא מבינה אותו בגלל השפה. זה לא היה נכון, הצלחתי להבין את ההקשר וגם הייתה אסירה אחרת שידעה גרמנית ותרגמה את דבריו. בסופו של דבר, הוא עזב אותי ולא עשה לי כלום. אבא לא התאושש ונפטר. איש לא אמר לי זאת במפורש אך אני זוכרת את אחד מהדודים שלי עומד ליד אמא. הם דיברו ביניהם, והוא הוציא חתיכת לחם ואמר את ברכת המוציא. בבוקר למחרת ראינו עגלות שבהן שכבו המתים שהובלו לשריפה. , חודש לפני 1945 במרץ 16- לימים נודע לי כי תאריך הפטירה של אבי היה ה שחרור המחנה. באותה העת, מחלת הטיפוס הייתה בשיאה. חלק מאחיה של אמי נפטרו וגם האחיינית שלה. גם אמי, אחיי ואני חלינו בה, ואז הפסקתי לצאת לעבודה. הייתה תחושה של סוף ושל החמצה קשה. אבא ובני המשפחה האחרים כמעט הצליחו להחזיק מעמד. כמעט. אנדרטת זיכרון בכניסה לבית הקברות 'ברגן בלזן'