תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 34 השמלה של אמא אמי מספרת כשאמי, שלושת אחיי ואני עלינו על הרכבת, הייתה תחושהשניצלנו ממחלת הטיפוס, כיוון שהיא כילתה את המחנה. אמנם קדחנו בעצמנו מהמחלה, אבל אני זוכרת שאמרו לנו שעדיף לצאת מהמחנה מאשר להישאר בו. זה הגדיל את הסיכוי לשרוד. בנסיעה היינו כולנו בקרון אחד, ואתנו שהו גם חלק מבני המשפחה המורחבת שנשארו בחיים. אחיה הבכור של אמי הועלה גם הוא על הקרון שלנו. אשתו והילדים עלו על קרון אחר, כי כל אחד עלה היכן שהיה לו מקום. אמא שלי, שראתה שאחיה נשאר על הרציף, צעקה מתוך הרכבת שיעזרו לו לעלות. הוא כבר לא עמד על רגליו משום שהיה חולה מאוד. בהמשך, במהלך הנסיעה על הרכבת, הוא נפטר. גם בנסיעה זו נדחסנו לתוך קרונות משא ששימשו להובלת בהמות. בזמן העצירות, מי שהיה מסוגל יצא להביא אוכל ומים. הרכבת לא נסעה באופן רצוף, והמסלול השתנה לפי ההפצצות של כוחות הברית. חלק מהשומרים הגרמנים, שהיו חיילים פשוטים ולא קצינים, תלו סמרטוטים לבנים על הרכבת כדי שלא יפציצו אותנו. אני זוכרת שיום אחד, בעת שנשמעה אזעקה שהתריעה בפני ההפגזות, ביקשו מאתנו החיילים לתלות כל פריט לבן שנמצא ברשותנו. אחר כך פתחו את הדלתות כדי לתת לנו להתחבא. בקושי סחבנו את אמא החוצה. היא ישבה איתנו בין השיחים עד לסיום המתקפה. יום-יומיים לאחר מכן הייתה עוד הפצצה. אמא כבר לא הייתה מסוגלת לצאת מהרכבת, אז נשארנו איתה. זה היה הכי חשוב, להישאר כולנו לידה על הרכבת. אמא נפטרה יום לפני שהרכבת שוחררה. היא מתה בלילה, והוציאו אותה מהקרון כשאנחנו ישנו, באחת העצירות. זה היה חלק מהשיגרה של נוסעי הרכבת. יום למחרת, בשחרור, כשפתחו בפעם האחרונה את דלתות הרכבת, ירדתי מהקרון והתרחקתי קצת מהמסילה. ברגע מסוים התכופפתי לכיוון הקרקע, ואז הבחנתי בקצה שמלתה של אמי. התמוטטתי ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום. הזיכרון הבא היה כשהתעוררתי בכפר טרביץ', במרפאה בה טופלתי, בלי אמא שלי לידי.