תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 38 פרק ה' סיום המלחמה בלגרד, פרישטינה, בלגרד אמי מספרת לאחר שהות של כחודשיים בטרביץ' הלכנו ברגל לבלגרד. הייתי עם האחים שלי, הרגשתי אחריות גדולה וגם פחד. איתנו הלכה אישה שהכרתי מפרישטינה, שצעדה יחד עם בנותיה. נצמדתי אליה בדרך. אמא שלי הייתה חסרה לי וחיפשתי דמות שתוכל לתמוך בי. מהרוסים קיבלנו מוצרי יסוד כדי שנוכל לבשל בעזרתם. במהלך הדרך נכנסנו לבתים נטושים בכפרים, כדי להכין לעצמנו אוכל וגם כדי לישון בהם. נראינו כמו 'חייזרים' חולים. כל מי שפגש אותנו במסע חשש להתקרב אלינו. באמצע הדרך עלינו על רכבת לכיוון בלגרד. הרכבת עברה גם בסלובקיה, והיו שמועות על תחנה שבה מחלקים לחם בחינם. אנשים שבעים לא יודעים מה המשמעות של לחם לבן בשביל אדם רעב. כולנו ירדנו מהרכבת וקפצנו עליה בחזרה ברגע האחרון, אחרי שצעקנו שתעצור, אבל עם הלחם בידינו. בכניסה לעיר אחרת נעצרנו, והוכנסנו למשך מספר שבועות לקרנטינה (מבנה בתנאי בידוד) מכיוון שהיינו חולים. בנקודה הזו נפרדנו מהמשפחה מפרישטינה אליה 'נצמדנו'. שוב נשארתי לבד עם לאה ואהרון. בבלגרד התכוננו לבואם של ילדים ללא הורים. בקהילה היהודית ידעו שיש יתומים רבים ולכן פתחו את בית היתומים ה'דום'. אנחנו הגענו לשם סמוך לראש השנה. אני רציתי לראות מה עלה בגורלה של העיר שלנו. שני אחיי נשארו ב'דום', ואני נסעתי לפרישטינה לבד. בעיר פגשתי את דודי, אח של אבא, שגר באלבניה יחד עם בתו הבכורה ולא חזר ממנה בתקופת המלחמה (כפי שעשה אבי). אשתו ושלושת ילדיו האחרים הצליחו לשרוד את מחנה 'ברגן בלזן', ולאחר המלחמה כולם התאחדו בפריטשינה. הדוד שלי היה היחיד שניצל מבן ששת אחיו של אבי, והשריד האחרון של משפחתי. רציתי בקשר איתו, בטח יותר ממה שהיה מסוגל לו. בביקור היה לי חשוב לראות את הבית שלנו, אבל כשהגעתי לשם, עמדתי בפתח ולא מצאתי כוחות להיכנס פנימה. העיר הציפה אותי בתחושת זרות גדולה. בין היתר ניסו גם למצוא לי שידוך בקהילה היהודית שנותרה, ואני