תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 40 אנשי הצוות דאגו למרבית צרכינו הפיזיים, ובעיקר נתנו לנו מיטה וקורת גג. עבור המבוגרים ה'דום' שימש יותר כמחנה מעבר. קמתי בבקרים לתוך "כלום". רציתי ללמוד, רציתי לעשות, וגם רציתי שמישהו ידאג לי ויתעניין בי. הייתי בודדה מאוד, ונמלאתי געגועים למשפחה שהייתה לי. חלק מהתסכול היה מכך שלא נתנו לי להיכנס לקומת הילדים כדי לעזור, אולי לעבוד במשהו וגם להיות עם האחים שלי, שהשתלבו יפה במקום. הייתה הפרדה מוחלטת בין הילדים לבין השאר. אני זוכרת שהייתה לי יוזמה להתנדב ולתת אוכל למבוגרים שהיו בקומה למטה. זה לא נמשך זמן רב. ראש הקהילה היהודית בבלגרד, שבא לבקר ב'דום', הבחין בי ושאל אותי למה אני עושה עבודה של מישהי אחרת, שאמורה לקבל שכר. אולי כוונתו הייתה טובה, אבל צרם לי שהוא לא שאל מי אני ומאיפה באתי. הייתי שתקנית, אז לא עניתי לו. את הכאב נשאתי בשקט. זו הייתה תקופה קשה מאוד, נתקפתי בגעגועים עזים לאמי ולבני משפחתי. חוסר המעש הכביד עליי. ניסיתי להעסיק את עצמי בעבודות תפירה ואפילו הלכתי לקורס תפירה שהיה מרוחק יחסית מה'דום'. חיפשתי אחר משמעות, ורציתי להרגיש משמעותית. באחד הימים פרטיזנית יהודייה שפגשתי ב'דום' הכירה ביני לבין גבר בשם צבי, בזמן שאכלנו ארוחת צהריים ב'מנזה' - חדר האוכל של הקהילה היהודית. שמעתי שהוא יהודי שגויס לצבא היוגוסלבי ונפל בשבי בזמן , גילה שבני משפחתו נספו, והחל לעבוד 35 המלחמה. כשהשתחרר בגיל כמחסנאי מטעם הג'וינט. בפגישה הראשונה שלנו, בחדר האוכל, הצעתי לו את מנת הבשר שלי, אחרי שראיתי שהוא גמר לאכול את שלו. אני לא אהבתי בשר עוד מהבית, והוא, שהיה בעל תאווה גדולה לבשר, נענה בשמחה גדולה להצעתי. לא חושבת שהתכוונתי להגיע לליבו דרך האוכל, אבל כך קרה באופן טבעי. זו הייתה תחילת הקשר בינינו. לאה, אחותה של אמי, ב'דום'