תולדות משפחת יוסיפוביץ

שבתאי פולג 80 "אני הייתי ילדה עם חרדות ופחדנית. רחל לא. האחים שלי גרו ליד משפחות יוצאות אשכנז, כשאני גדלתי בשכונה כבר לא היה את מי לשאול סביבי. אני זוכרת ימי שואה שנלחמתי עם חברים על החובה לכבד את היום. הם לא ידעו על מה אני מדברת". משפחה בארץ "היינו נוסעים מדי פעם במוצ"ש לבטי, אני, אמא ואבא. מחכים לצאת סוניה: השבת ולוקחים אוטובוס. הם היו הדודים 'העשירים', עם טלפון ומכונית. בבת ים גר בן דוד של אבא. אחותו היא רופאה ביוגוסלביה (הייתה בבר מצווה של שבתאי). מדי פעם נסענו לבקר את דודה לאה, שעבדה כאחות בבית חולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. האחים של אמא גם באו אלינו בחגים". "אני זוכרת שחיכיתי לדודה לאה שקנתה מתנות יפות, ומאהרון תמיד רחל: קיבלנו פיג'מות (צוחקת). אבא שלי מאוד אהב בשר, ואהרון, באחד הביקורים אצלנו, הביא כבש כדי לשמח אותו. אני זוכרת את הריח, זה הסריח את הבית". "חסרה לי משפחה. אנו זוכרת שחיכיתי לאחי ולאחותי, אחרי שעזבו סוניה: את הבית, לחגוג ארוחות חג. זו הייתה האטרקציה". על אבא "אנחנו זוכרות את התהלוכות של האחד במאי בתל אביב ובנס רחל וסוניה: ציונה. הוא לא סיפר דבר על עברו, רק צעדנו". "החשיבות של עבודה, המשמעות שלה בחיים, זה מסר שאבא סוניה: העביר לנו". "כשהיה מקבל משכורת היה קונה לנו 'שפק' (נקניק לבן) ושוקולדים רחל: (עדשים). אני הייתי השותפה שלו ל'שפק'". "אבא גם מאוד אהב את הגינה. הגינה שלנו תמיד הייתה הכי יפה סוניה: ברחוב. היו בה עצי פרי, אבוקדו ופרחים". "אני כעסתי עליו כשהיה מעיר אותנו לעבוד מוקדם בבוקר בשבתות. רחל: היום גם אני אוהבת לעבוד בגינה. היה לו קשר עם האדמה, היה קשור לארץ". "הגישה שלו לחיים הייתה שאחרי שמשהו עבר, אז הוא גם נגמר. סוניה: זה בטח קשור לעברו הקשה. אני זוכרת שאחרי שניגשתי לבחינות הבגרות שלי הייתי מאוד לחוצה. כדי להרגיע אותי הוא אמר לי: 'עבר ונגמר. הלאה'".