תולדות משפחת יוסיפוביץ

81 שתלתם ניגונים בי אמי ואבי "כשמיכל בתי הבכורה נולדה, ראיתי את החיבה והאהבה שהייתה לו, רחל: אבל עדיין באופן מאופק. הוא היה מגיע פעם בשבוע מהעבודה כדי לראות אותה". אחרי מותו של אבא צבי "אמא דאגה לאבא, הם היו מחוברים. בלי לדבר". רחל: "אחרי שהוא נפטר דאגתי לה מאוד. אבל אז היא יצאה לעבוד סוניה: והתחילה ללמוד באולפן". "אמא מוקפת במשפחה. כל הנכדים מבקרים אותה, אוהבים רחל וסוניה: אותה. יש להם קשר מעולה איתה". "אמא היא הכותל המערבי של הילדים שלנו. היא יותר מתעניינת רחל: ופחות משתפת, והם מספרים לה יותר ממה שהם מספרים לנו". "בשבילי אמא היא גיבורה אמיתית. הייתה ועדיין". סוניה: זיכרונות שלי (שבתאי) שתיקה היה קשר של שתיקה בבית. בילדותי, לא היה שום דיבור, שום אזכור של השואה או של המחנות או של סבי וסבתי. שום דבר. כאילו זה לא היה קיים. אמא היא שניהלה את הבית והייתה מעורבת בחינוך. אמא שלי דאגה לאבי. זה בא לביטוי בעיקר סביב נושא האוכל. זה היה משמעותי בהיותה ניצולת שואה. היא הקפידה שיאכל בריא ושתהיה לו ארוחה חמה בכל ארוחת צהריים. רהיטים ובולים אבי עסק בנגרות כל חייו הבוגרים. לנו גם בנה רהיטים: מטבח, ארונות בחדר של הילדים ושולחן עבודה. גם לאחותי רחל בנה את המטבח הראשון שלה וארונות. כשעזבתי את הבית לצבא הוא הוסיף תחביב שלישי שהצטרף לגינה ולעיסוק בנגרות: התחיל לאסוף בולים. אבי הפך לאספן בולים נלהב, ממנו ירשתי את האוסף. כל דבר שנגע בו- עשה מצוין.