52
גיליון 232 מרץ 4102
|
|
יצירות
|
דעות
|
\ תגובות
דואר נכנס
השיירה ליחיעם הנצו
ש
רה עמדה לצאת, ואבי היה
ביניהם. אבי סיפר שבמשך
שבועות עבדו, עמלו ואספו
בגדים, מזון ונשק כאספקה
לקיבוץ, שעמד במצור זה זמן
רב.
השיירה הייתה מוכנה לצאת
לדרך. המשורינים עמדו
בשורה אחת. לפני היציאה
המפקד קרא בשמות הבחו
ש
רים. לאחר זמן קרא בשמו
של אבי: יהודה פלדמן? והוא
ענה: כן! ואז קם בחור מהח
ש
בורה ואמר: רגע! יהודה פל
ש
דמן לא יכל לצאת... המפקד
שאל: מדוע? וכל הבחורים
מנהריה אמרו למפקד שזו
החלטה שהחליטו ביניהם,
שאם לאחד מהם ייוולד תי
ש
נוק, הוא לא יצא לפעולה,
וליהודה נולדה תינוקת.
שקט השתרר בקרב הלו
ש
חמים הצעירים. אבי הביט
בחבריו והם בו. הם ידעו כמה
רצה לצאת למשימה, וכעת
הוא נותר לעמוד מנגד. זאת
הייתה ההחלטה והוא חייב
לקבלה. אבי חזר בלב דואב
הביתה, אל אימי ואל ילדתו
הקטנה רחל.
הוא הרים אותי על הידיים
ואימץ אותי קרוב קרוב,
וליבו נשבר בקירבו. השירה
יצאה לדרך מנהריה בתאריך
הארור ההוא, 72 במרץ 8491.
השיירה מנתה 09 לוחמים.
הערבים ארבו לשירה בס
ש
מוך לקיבוץ כברי. כאשר
חלק מהמשוריינים עברו, ונ
ש
ראה היה שלא נשקפת סכנה
לחייהם, הם המשיכו בדרכם.
לפתע נפתחה עליהם אש
תופת. הערבים טבחו בהם
ולא היה מפלט.
הידיעה הגיעה במהרה לנה
ש
ריה. צעקה גדולה קמה, זעקות
שבר נשמעו כמעט מכל בית
ששלח את בנו למשימה. אבי
סיפר שהמחזה היה מחריד
בלתי נתפס. למחרת נחפרו 54
קברים, ומי שנותר, וביניהם
אבי, הביאו את גופות החברים,
טמנו אותן, ואין מנחם.
עם רדת הערב חזר אבי הבי
ש
תה. אמנם חיו ניצלו, אך חבריו
הטובים נהרגו. שוב הרים אותי
על הידיים, כך סיפר, ואימץ
אותי אליו ולא הירפה. אולי
הבאתי קצת מזור לכאבו.
מידי פעם אבי חזר על
הסיפור, כאילו סיפר בפעם
הראשונה. השנים חלפו וע
ש
דיין נשארתי הילדה הקטנה
של אבי. גם כשבגרתי וגם
כשהפכתי לאמא המשיך לק
ש
germekem
רוא לי “ילדתי".
(ילדתי בבהונגרית) הוא קרא
לי, עד יום מותו.
שמי ניתן לי על שם אימו
של אבי. ולמה אני מספרת
את הסיפור דווקא עכשיו?
מכיוון שהשנה היא שנה
מעוברת, ואבי מת ב-י"א
באדר ב'. לזיכרו מצאתי
לנכון לספר את סיפורו, לה
ש
נחיל את המורשת לדורות
הבאים וגם להנציח את אמו
רחל וכל בני משפחתו שנספו
באושוויץ. יהי זיכרם ברוך.
שיירת יחיעם והילדה הקטנה רחל
מעשה שני שסיפר אבי יהודה פלדמן, לזכר מותו ב-י"א באדר ב'
רחל דדוש
אכן הפליטים מהווים
בעיה אשר יש לתת עליה
את הדעת, לא ניתן להת
ש
עלם ממנה ולתת לדברים
לזרום.
בעיקרון, יש לקלוט את
הפליטים ואולי גם את מח
ש
פשי העבודה אשר בכסף
אותו הם מרוויחים כאן הם
דואגים למשפחותיהם שם.
אלא שהדבר מעורר בעיות
בצד המעשי.
כאשר מדובר בקרוב
ל-001 אלף איש, ניתן עדיין
לפתור את הבעיה. הרי מדי
ש
נת ישראל מייבאת כוח עבו
ש
דה זול לעבודות שהפועל
הישראלי לא מסוגל או לא
רוצה לעשות. יתרה מכך,
כל יום עובדים בישראל לא
פחות פלשתינאים אשר מד
ש
לגים מעל או מתחת לגדר
ההפרדה.
אני “קרועה" בנושא זה.
נדמה לי שנכון היה לה
ש
כשיר את האריתראים וח
ש
בריהם מאפריקה לעבודה
חקלאית במקום התילאנדים
ולעבודה סיעודית במקום
אבל מה נעשה אם הכמות
תוכפל עשרות מונים? אם
ע
�
נאפשר ל 001 אלף ל
-
בוד כאן, מה נעשה כאשר
המספר יגיע למיליון? ברור
לכולם שאם חפצי חיים אנו,
מדינת ישראל לא יכולה
לקלוט מיליון פליטים או
מהגרי עבודה. חוק המספ
ש
רים הקטנים לא עובד ולא
יחזיק מים.
ולכן על מדינת ישראל
להילחם בתופעה היום! בכל
האמצעים העומדים לרשו
ש
תה.
למען הסר ספק, האנשים
האלו נכנסו, ביודעין, באופן
בלתי חוקי למדינה וכל מדי
ש
נות העולם נלחמות בתופעה
זו החל מארה"ב הדמוקרטיה
הגדולה בעולם.
על מדינת ישראל להקים
גדר על הגבול (בקרוב על
גבול ירדן בערבה) להכניס
את מהגרי העבודה הללו
למתקנים מיוחדים, להעבי
ש
רם למדינה שלישית, והכול
כדי שהשמועה תפרוש כנ
ש
פיים והמדינה לא תהפוך
ליעד מועדף.
לסיכום אין לדבר על פיש
(אשר מאשר בדבריו כי הוא
מהגר עבודה ולא פליט!), או
על אדם אחר, יש להסתכל
קדימה ולעצור את השיטפון
לעצור עכשיו את השיטפון
בעקבות "הישראלים והבעיה האריתראית" בן עמי מוסק, גיליון 132
עם אצבע בסכר, כי אח"כ
המדינה לא תוכל לטפל בה
ש
צפה.
אבל, ושלא אובן שלא
כראוי, באנשים אשר נמ
ש
צאים כאן יש לטפל בכבוד.
הם כאן והם בני אדם הז
ש
כאים ליחס הוגן ואנושי. כאן
בא לידי בטוי “ואהבת לרעך
כמוך".
יעקב בירן, ביקו
עבודה לפליטים בלבד
הפיליפינים וההודים. כמובן,
רק את אלה שהם אכן פלי
ש
טים ולא דורשי עבודה. את
דורשי העבודה יש להחזיר
לארצותיהם.
פנינה מוסק
