30
גיליון 142 אוקטובר 4102
|
|
אייל כץ
זרעי הפורענות נבטו בפאב
הראש-פינאי במוצאי שבת.
מיכל ואני הצטרפנו לאחי
י
The
נועם ודר להופעה של
, הרכב ישראלי
Angelcy
חדש יחסית ששר באנגלית
וממלא אולמות קטנים ובינו
י
ניים בהופעות שלו.
כשאני אומר פורענות, זה
לא בגלל שהפאב, טנג'רין
שמו, הקצה משהו כמו 02
כיסאות לקהל של כ-003
איש, והיה לנו די דחוף לת
י
פוס חזקה על שניים מהם.
גם לא לעובדה שהתפריט
כלל בירה (מסוג אחד נדמה
לי) וטוסטים בלבד. זו הייתה
ההכרה המטרידה שהגענו
אליה בסביבות השיר השלי
י
שי: מיכל ואני הכי מבוגרים
בקהל.
ואני נשבע, אנחנו אפילו לא
מתקרבים ללהיות קשישים.
בזוויות מסוימות זה נראה
כאילו בכלל אין לי קרחת,
בני גילי לא מבחינים שיש לי
קמטים ליד העיניים (אלא אם
הם מרכיבים את משקפי הק
י
ריאה שלהם), ובני העשרים
פלוס מסכימים לעתים לנהל
איתי שיחת עומק שנמש
י
כת יותר מ-03 שניות. יותר
מזה: סוחרים למיניהם עדיין
אומרים לי "מחיר מיוחד
בשבילך, אחי", כשהם עוב
י
דים עליי, ולא, נניח, "מחיר
מיוחד בשבילך, אבאל'ה".
נאמן לגילי הצעיר ולרוחי
הצעירה עוד יותר, אני משמר
את חיבתי למוסיקה קלה.
מאזין כמובן לדינוזארים שג
י
דלתי עליהם מהארץ והעולם,
הגיל
בהופעה
אולי הגיע הזמן שאתעסק
בדברים חשובים באמת,
ולא אתפעם מהחיבור הבין-
דורי של יענקל'ה רוטבליט
ו"החצר האחורית"?
אבל משתדל להיחשף גם
לדברים חדשים. לא אוב
י
ססיבי, בטח לא "אנציקלו
י
פדיה מהלכת", אבל מתע
י
ניין. למשל, ידעתי להגיד
"ארקטיק מאנקיז" בהגייה
הנכונה הרבה לפני שהפכו
למפלצת שהם עכשיו; הייתי
זה ששכנע כמה מחבריו שכ
י
דאי ללכת להופעה של אסתר
רדא כשאיש מהם עוד לא
שמע עליה; ואני לגמרי מת
י
כנן לשמוע את האלבום של
נסרין קדרי.
אבל אפיזודת הגיל בראש
פינה גרמה לי לכמה הרהורים
נוגים. אולי זה פאתטי ללכת
למופע עמידה של הרכב
צעיר? באמת, לא הגיע הזמן
שאתעסק בדברים רציניים
וחשובים, ולא אתפעם מהחי
י
בור הבין-דורי של יענקל'ה
רוטבליט ו"החצר האחורית"
של תומר יוסף? רוב בני גילי
מסתפקים בסטונס, פינק
פלויד, לנון, שלום, יודית
ושאר הוותיקים, חסר להם
משהו בחיים?
מיכל ניסתה להרגיע בהש
י
ערה מקורית משלה: זה פאב
כזה שרק צעירים מגיעים
אליו. לא ראית שכולם היו
סטודנטים מתל חי? ומכיוון
שהיא תמיד צודקת, הבנתי
שזו הייתה אפיזודה חולפת,
חד פעמית, מן תעלול נבזי
של הסטטיסטיקה.
יום אחרי ההופעה בראש
פינה צלצל אליי חברי הטוב
ש'. גם הוא שומר על קשר
כלשהו עם מוסיקה, ואפילו
מתחזק פטיפון כדי להאזין
לתקליטים של פעם. ש' הזמין
אותי לפסטיבל "בום בוקס"
שהתקיים בפארק יער חדרה
בלילה שלפני ראש השנה.
שלל הופעות חיות של טובי
המוסיקאים בישראל, משש
בערב עד שש בבוקר, עם ליין
אפ מרשים שמשלב ותיקים
מאוד, סתם ותיקים וכוכבים
חדשים יחסית. רק שלא נהיה
שוב הכי מבוגרים, אמרתי לו.
הוא חייך למשמע סיפור ראש
פינה, והרגיע: אומרים שיגי
י
עו איזה 51 אלף איש. בטח
נהיה בעשירון העליון, אבל
באזור המרכז גם בני ה-06
עוד אוהבים מוסיקה.
ליתר ביטחון הוא קנה לנו
.vip-
כרטיסים במתחם ה
זהו אזור מופרד, עם תצפית
לבמה מהצד, וגם שם יש
כמה עשרות כיסאות לקהל
של כמה מאות אנשים. הג
י
ענו מוקדם יחסית, והצלחנו
לשים ישבנינו על שני כסאות
עם שולחן מוגבה, מכינים
עצמנו ללילה ארוך ומלא
אנרגיות. הפעם עלינו בש
י
נייה על העובדה המטרידה:
אנחנו הכי מבוגרים במתחם.
וזה אומר שכנראה הכי מבו
י
גרים בכלל, שכן האזור מול
הבמה אוכלס על ידי בני נוער
וצעירים שלא הפסיקו לרקוד
ולקפוץ, פעולות שאנחנו
נוהגים בהן בחסכנות מה.
הרגשנו נבוכים משהו. אוזן
אחת ניסתה להקשיב ללהקת
בום פם, והעין השנייה חי
י
פשה אנשים בגילנו ומע
י
לה. מימין קלטנו חבורה של
ינוקות בני ארבעים ומשהו,
כשמישהו מהם מחווה בראשו
לעברנו ומרגיע את חבריו:
או, הנה אנשים יותר מבוגרים
מאיתנו. שמחנו לסייע.
אני נקטתי בטכניקה של
הכחשה, וניסיתי לעשות
קולות של רוקד ומתנועע
בחן. ש' לא היה מוכן לוותר,
ואחרי עוד כמה שירים תפס
את זרועי במאור פנים ומי
י
קד אותי ארבעה שולחנות
מאיתנו. שם התגודדו שלו
י
שה גברים, ובמרכזם גבר טוב
מראה בג'ינס וטריקו שחור
אופנתי, נראה נהדר, אבל
בוודאות מבוגר מאיתנו. הנה,
אנחנו לא הבני חמישים פלוס
היחידים שמוכנים לשלם
ולהקדיש לילה שלם כדי
ליהנות ממוסיקה ישראלית
טובה.
עכשיו, כשאנחנו לא פאת
י
טיים, התחלנו ליהנות. הופ
י
עות נהדרות של קרולינה,
קותימאן, אסתר רדא הנפלאה
ואחרים. כל הופעה מסתיימת
בדואט של האמן המופיע עם
זה שאחריו, ומשם מעבר חלק
להופעה הבאה. תענוג, ועכ
י
שיו הגוף כבר מתנועע כמעט
מעצמו, אם כי אני לא באמת
סגור על עניין החן.
רצף המוסיקה נקטע לרגע
פ
�
מסיים את הו
k
כשעידן
עתו ומזמין את ראש העיר
המארחת, צביקה גנדלמן.
הקהל השמח מכבד אפילו
אותו במחיאות כפיים, ורק
ש' ואני קצת מחמיצים פנים.
מזל שהאיש בג'ינס והטריקו
השחור הסתפק בברכה קצרה
ותמציתית.
קרולינה ואסתר רדא בפסטיבל בום בוקס. שמחנו לסייע
צילום: דפנה טלמון
