26
גיליון 732 יולי 4102
|
|
אייל כץ
בעוד 01 שנים יש סיכוי לא
רע שאהיה סבא, עדיין אצט
צ
רך לעמול קשות כדי להת
צ
פרנס ולהבטיח את הזדקנותי
ברווחה, כפר ורדים עדיין
יסבול ממחסור במבני ציבור
ומכבי תל אביב עדיין תהיה
אלופה בכדורסל.
אני מודה, החזון שלי לע
צ
תיד לא משהו. בטח שאין
לי איזה אסטרטגיה מוצל
צ
חת ויוצאת דופן לתכנונו,
ובינינו, גם הטקטיקה לא
משהו. מדיניות של “נעבור
את הגשר כשנגיע אליו" היא
מבחינתי מופת של תכנון
נכון לעתיד.
רק שמהמנהיגים שלי אני
מצפה לקצת יותר. ולתחוש
צ
תי, איש מהם לא חושב לט
צ
ווח הרחוק, אף אחד לא פורש
חזון מרחיק ראות וגם מה
שהם עושים ומה שהם מבק
צ
שים לעשות נובע מאינספור
סיבות ושיקולים, אבל חף
מאלמנטים של ראיית פני
העתיד.
האם בעוד 01 שנים ישראל
עדיין תהיה מדינה כובשת?
האם עדיין נחיה פה במציאות
של טילים שנורים על אוכ
צ
לוסייה אזרחית? אם נחסל
את החמאס, מי יעלה במקו
צ
מו? כמה זמן עוד נהנה מת
צ
מיכתה של ארצות הברית?
מי יהיו המדינות החזקות
שייכנסו לעזה ולרמאללה אם
ייראו שם ניצנים של פיתוח
כלכלי? איך תראה מערכת
החינוך בישראל בעוד 01
שנים? מה יהיה מפלס השי
צ
נאה של הצעירים שמתחנכים
היום על ברכי הפייסבוק, לי
צ
ברמן, נפתלי בנט ומירי רגב?
אני יודע שיש תוכניות ות
צ
חזיות והערכות ועוד שמות
יפים. אני לא מרגיש שמישהו
מהפוליטיקאים באמת מונע
משיקולים של יצירת עתיד
טוב יותר.
בנימין זאב הרצל חזה את
מדינת ישראל יותר מ-05
שנה לפני שהוקמה. דוד
בן גוריון דיבר על הפרחת
בעוד עשר שנים
השממה, אישר את הקמת
הכור בדימונה, ועוד במהלך
הקרבות ב-84' הביע חשש
שמא יהפכו הערבים “לחו
צ
טבי העצים ושואבי המים"
עבור תושביה היהודים של
ישראל. מנחם בגין ויתר על
רבים מעקרונותיו כדי לכונן
הסכם שלום עם מצרים, ויזם
את פרויקט שיקום השכונות.
יצחק רבין הלך נחוש אליי
הסכם למרות טרור שהשתו
צ
לל מתוך מחשבה על העתיד
ושילם על כך בחייו. אהוד
ברק לפחות ניסה להגיע לה
צ
סכם שכזה.
כולם עשו גם טעויות. אבל
גם הטעויות נבעו מתוך ני
צ
סיון לקדם את פני העתיד.
הרצל תמך בתוכנית אוגנדה,
בן גוריון אחראי לפטור משי
צ
רות צבאי המוענק לבחורי
ישיבה ולמדיניות ה"סטטוס
קוו"; בגין יצא למלחמת לב
צ
נון מתוך אמונה ש"ותשקוט
י
�
הארץ 04 שנה"; ואילו נ
סיונותיהם של רבין ושל ברק
לא הגיעו לכלל מימוש ול
צ
עולם לא נדע אם חזונם היה
מוטעה.
כשביבי מדבר על העתיד,
הוא מדבר על אולטימטום
של 84 שעות, שקט תמורת
שקט, חיסול תשתיות הטרור
וכיוצא באלו. לא זוכר אותו
מתבטא לגבי עתיד רחוק
יותר משנת תקציב אחת,
מקסימום שתיים.
כשהוא מתייחס לעבר, אגב,
הוא בהחלט מסוגל ללכת
000,3 שנה אחורה.
ההוא מהתור בסופר
“אלו שרצחו את הנערים
הם חיות אדם"; “החמאס
צריך לחטוף חזק והוא יח
צ
טוף"; “נקמת ילד קטן לא
ברא השטן". אמירות כאלו,
כולל הציטוט התלוש משי
צ
רו של ביאליק, אתה שומע
בדרך כלל בתור לקופאית
בסופר, בחדרי המתנה, בשוק,
באיצטדיון הכדורגל, בשי
צ
חות סלון או בקשקושי פינת
קפה במקום העבודה.
במציאות שלנו, שלו
צ
שת הציטוטים הללו נאמרו
בחודש האחרון מפי מנהיג
המדינה, ראש הממשלה בני
צ
מין נתניהו. מסתבר שהוא
לוקה לא רק בהתעלמות
ממה שצופן העתיד. האיש,
שנחשב לאשף מילים, כוכב
תקשורת ורטוריקן בחסד,
מתבטא כאחרון אוהדי הכ
צ
דורגל, כבאסטונר בשוק,
כאחד מתוך ההמונים, פרט
חסר ייחוד בתוך העדר. בלי
שמץ של שאר רוח, מחשבה
מקורית או ניסיון להישמע
כמנהיג.
מיותר לציין, שכאשר דבריו
צריכים להישמע ברמה, כמו
לאחר הרצח של הנער הפל
צ
סטיני מוחמד אבו חדיר, קולו
בושש, הוא כבר לא שש אלי
מיקרופונים, וכשהוא כבר
נאלץ לומר משהו יוצאת לו
אמירה רפה שמתפוגגת בחלל
כאילו לא נאמרה מעולם.
נקמת ילד קטן
לא רק נתניהו. רבים הש
צ
תמשו בביטוי “נקמת דם ילד
קטן לא ברא השטן".
לטובת כולנו, לא יהיה זה
מיותר להביא את השורות
הרלוונטיות מתוך שירו של
חיים נחמן ביאליק “על הש
צ
חיטה":
ם!
ֹ
ק
ְ
ר: נ
ֵ
אוֹמ
ָ
ארוּר ה
ְ
ו
ד
ֶ
ל
ֶ
ם י
ַ
ת דּ
ַ
מ
ְ
ק
ִ
את, נ
ֹ
ז
ָ
ה כ
ָ
מ
ָ
ק
ְ
נ
ן
ָ
ט
ָ
ק
ן
ָ
ט
ּ
ָ
שׂ
ַ
א ה
ָ
ר
ָ
עוֹד לֹא-ב
הנרטיב הפלסטיני
לפי הפרשנים, תושבי עזה
כבר לא כל כך תומכים בח
צ
מאס.
הדימוי שיש לנו על עזה כל
כך חזק, שלפעמים אני שואל
אם מעבר לרצונם להשמיד
את ישראל, הנרטיב של תו
צ
שבי עזה כולל גם ערכים כמו
שגשוג, חיי תרבות עשירים,
חינוך ראוי ועתיד טוב ליל
צ
דים, התפתחות אישית, הג
צ
שמה וכיוצא באלו.
אני יודע שבקרב הפלס
צ
טינים תושבי יהודה ושומרון
התשובה היא כן. אני רוצה
להאמין שגם בעזה מתקיים
שיח משמעותי על איכות
חיים.
אבל אני חושש שההנהגה
שלהם לא מאפשרת את
השיח הזה. שהמנהיגים
שלהם עוד יותר קצרי ראות
וחזון משלנו. שהנרטיב בעזה
בכלל לא כולל כמיהה לעתיד
שליו ופורה, לחיים של שקט
ואולי של שלום.
אני חרד ששני העמים
מצויים בתהליך של העמקת
השינאה וליבוי יצר הנקם
והכיבוש, ולשני העמים לא
קם מנהיג שיבלום את התה
צ
ליך.
אותו כאב?
כאבם של תושבי עזה שבי
צ
תם נהרס הוא אותו כאב כשל
תושב שדרות שנפגע באופן
דומה.
כאבה של אם עזתית שילדה
נהרג בהפצצה של חיל אוויר
הוא אותו כאב כשל אם עב
צ
רייה שבנה נחטף ונרצח.
ומה לגבי הכאב שלי? האם
בראותי פצוע בעזה אני מז
צ
דהה וכואב באותה מידה בה
אני כואב את כאבו של פצוע
ישראלי, הגם שאין לי שום
הכרות איתו?
התשובה הכנה היא לא.
זה אכן כואב, אבל פחות.
אני קצת מתבייש בזה, אבל
כדרכן של רוב הבריות יש
בי מידה שונה של הזדהות
עם כאבם של אחרים. ככל
שהנפגע קרוב יותר אליי, כך
יכאב לי יותר.
יהודים ישראלים שמצלי
צ
חים להזדהות עם כאבם של
הפלסטינים עד הסוף, הם
נשגבים בעיניי. גדעון לוי,
למשל, ראוי להערכה על
המוסר הגבוה ואומץ ליבו
