12
גיליון 042 ספטמבר 4102 ראש השנה תשע"ה
|
|
חדשות
אייל כץ
בית המשפט העליון קיבל
את ערעורה של קבוצת תו
ד
שבים, ופסק לפני כשבוע כי
על המועצה לבנות מקווה על
שטח ציבורי.
למועצה עדיין זכות לה
ד
גיש בקשה לדיון בהרכב
מורחב, ואם תחליט לעשות
זאת עליה להגיש את הבקשה
ממש בימים הקרובים. אם לא
תוגש בקשה כזו, יהפוך פסק
הדין לחלוט, ויחייב את המו
ד
עצה. ראש ההרכב, השופט
עוזי פוגלמן, קבע כי החלטת
המועצה שלא להקים מקווה
לוקה בחוסר סבירות, ועל
סמך נימוק זה קבע כי דין
העתירה להתקבל. הוא פסק
כי על המועצה “לפעול לא
ד
לתר להקמת מקווה על אחד
מן המגרשים ביישוב... כך
שתחל בנייתו בהקדם האפ
ד
שרי, ולא יאוחר משנה וחצי
מיום מתן פסק דין זה".
פרשה בת שבע שנים
פרשת המקווה מלווה את
הכפר החל משנת 7002.
מליאת המועצה החליטה על
הקמת מקווה, מתקציב שיגיע
השופטים קיבלו את הערעור שהגישה
קבוצת תושבים וקבעו כי החלטת המועצה
שלא להקים מקווה לוקה בחוסר סבירות.
ראש המועצה סיון יחיאלי: “גם אם טעו, יש
שופטים בירושלים"
ממשרד הדתות. באוקטובר
ד
�
8002, חודש לפני תום הק
נציה של רון מוסקוביץ, פר
ד
סמה המועצה מיכרז לבנייתו.
בתחילת הקדנציה של סיון
ח
�
יחיאלי, בדצמבר 8002, ה
ליטה המועצה החדשה לבטל
את המיכרז והמעטפות הוח
ד
זרו חתומות למשתתפים.
במאי 9002 ביטלה המועצה
את ההחלטות הקודמות בנו
ד
שא.
בעקבות החלטת הביטול
התארגנה קבוצה של תושבים
ופנתה לבית המשפט המחוזי
בחיפה, בשבתו כבית משפט
לעניינים מינהליים, ועתרו
נגד החלטת הביטול.
במסגרת הדיונים בעתירה
זו, הוחלט כי המועצה תקים
ועדה לבחינת קריטריונים
להקמת מבני ציבור ביישוב.
כך הוקמה “ועדת ברן",
בראשות ראש המועצה לש
ד
עבר אריה ברן. הוועדה קבעה
קריטוריונים ועל סמך אותם
קריטריונים דירגה 71 מבני
ציבור שהיישוב צריך, לפי
סדר עדיפויות. המקווה מוקם
במקום האחרון.
בדצמבר 0102 החליט בית
המשפט המחוזי בחיפה לד
ד
חות את עתירת התושבים,
וקבע כי זכותם לחופש דת
ופולחן אינה שנויה במחלו
ד
קת, אך יש למקד את הדיון
בשאלת אמות המידה לח
ד
לוקת משאבים ציבוריים
ברשות מקומית, ובתקינות
ההחלטה.
חלק מקבוצת התושבים
החליטה להמשיך בהליך,
וערערה על ההחלטה לבית
המשפט העליון.
ההחלטת העליון
כאמור, השופט פוגלמן
מבסס את החלטתו על המס
ד
קנה כי החלטת המועצה שלא
לבנות מקווה לוקה בחוסר
סבירות. כותב השופט בפסק
הדין: “דעתי היא כי החלטת
המועצה שלא לפעול לה
ד
קמת מקווה לנשים ביישוב
בזמן הקרוב אינה עומדת
במבחן הסבירות. בנסיבו
ד
תיו המיוחדות של המקרה
מצאתי כי החלטת המועצה
אינה מאזנת באופן סביר בין
הצורך של תושבות היישוב
שומרות המצוות לקיים את
מצוות הטבילה לבין השי
ד
קולים התקציביים ומשאבי
הקרקע הזמינים".
בהמשך מסביר השופט את
קביעתו זו, כשהוא מסביר כי
היעדרו של מקווה בכפר ור
ד
דים לא מהווה רק “הכבדה"
על היכולת לקיים את מצוות
הטבילה, כפי שטענה המו
ד
עצה, אלא שלילה מוחלטת
של האפשרות לקיים מצווה
זו, כפי שטענו המערערים:
“העדרו של מקווה ביישוב –
בשים לב לנתוניו המיוחדים
– שולל לחלוטין את יכולתן
של תושבות היישוב שומרות
המצוות שיום טבילתן בא
בערב שבת או חג לקיים את
מצוות הטבילה במועדה, וכ
ד
פועל יוצא גם את האפשרות
לקיים את מצוות עונה. בכך
נשללת מתושבות היישוב
האפשרות לקיים פרקטי
ד
קה דתית מחייבת שהקהילה
היהודית הדתית-מסורתית
מייחסת לה חשיבות רבה".
השופט הסביר גם מדוע
לא קיבל את טענות המו
ד
עצה בדבר הנטל התקציבי:
“אין ספק כי בגדר שיקוליה
הייתה המועצה המקומית
רשאית לייחס משקל למוג
ד
בלוּת המשאבים הציבוריים
הנתונים לה ולהקצותם בה
ד
העליון
פסק: על
המועצה
לבנות
מקווה
